פרוססיה 14 - יולי 2008

״פרוססיה" היה בלוג על תהליכי יצירה שכתבתי בין השנים 2007 - 2012

במהלך שנים אלו פרסמתי מעל 40 טקסטים

הבלוג ירד מהרשת ב 2013.

רגע לפני שסגרתי את הארגז וארזתי בו את ערימת הספרים שהיתה לי ליד המיטה, החלטתי לבחור ספר אחד שיישאר בחוץ וילווה אותי במסע הביתה. שיהיה לי בתיק ושאוכל לצלול לתוכו בזמן שכבר אין בית ועוד אין בית.
לתוך הארגז הכנסתי את המערה של סארמגו, תולדות האהבה של ניקול קראוס, את שירים אחרונים של דן פגיס ואת סוף והתחלה של ויסלבה שימבורסקה, את עיין ערך אהבה של דויד גרוסמן את חלל וכו' של ג'ורג' פרק, את המטבח של בננה יושימוטו ואת כוחו של הרגע הזה של אקהרט טול ורק את יונה ונער של מאיר שלו השארתי בחוץ.
והארגז, כבר לא סגור ועוד לא פתוח מונח לו כעת ליד מיטתי. והספרים שם, לא מעלים אבק אבל גם לא ניתנים למישוש או קריאה. ממתינים. כמו שאני המתנתי. בתרדמה עמוקה.
ממתינים למדף, לשידה. למקום משלהם, שם יוכלו לעמוד בנחת. למצוא מחדש את ביתם. כמה עדינות עצמית נדרשת כדי לקבל בחמלה את הכעס על הזמן שעבר, על מה שננטש ונעזב. לחזור אל העצים בפארק, אל ההליכה בבוקר לסטודיו, אל הברוש בחלון המטבח, אל מסע המדרגות המובילות אל הבית, אל התחושה הנפלאה שיש לאן לחזור.

"את לחצת על הידית ופתחת את הדלת ואמרת "שלום בית..." אל תוך הקרירות האפלולית. "תגידו גם אתם "שלום בית" אמרת לנו" ותקשיבו טוב כי הוא עונה בחזרה"..... והבית שמח גם הוא לקראתנו, התנשם וענה כמו שהבטחת.....כי זה מה שעושים בבית. שבים אליו, אומרים לו שלום, שומעים את תשובתו ונכנסים. " (מתוך "יונה ונער" מאיר שלו, הוצאת עם עובד עמ' 40)

לאט לאט אני פורקת ופורמת ארגז אחרי ארגז. עוברת בין הפרקים בחיי. מנקה ומסדרת גם בין השורות. חוזרת לגוף הסיפור, לגוף האמיתי, נזכרת, מאווררת.
לאט לאט בסבלנות ובהמתנה אני מנסה לחזר שוב אחרי הדחף וההשראה, התשוקה וההתלהבות מנסה להיזכר מה יכול לעורר שוב את היצר הרדום.
והוא, כמו אהוב שנעזב, מתחפר בשתיקתו. קרוב אך בלתי ניתן לגישה.

לאט ובהתמדה מתרחש תהליך השיקום. לבא כל יום לסטודיו. לא להיבהל כשכלום לא עובד. לבכות ולכעוס אבל להמשיך.
לכתוב 'דף התנגדויות' על מה שמכעיס ומפחיד אותי.
לחתום על חוזה 'היצירות הגרועות'. לא לחשוב על עולם האמנות, לא להסתכל על הרזומה שעשיתי. לא לקרוא ביקורות על אחרים.
להמשיך להשקות. לעודד לעדור. להביא פנימה דברים שעושים לי טוב.
צעד קדימה, שני צעדים אחורה. זה הריקוד. מטופש ומכעיס אבל אי אפשר להתווכח אתו.
אני מניפה דגלים לבנים של כניעה. דפים שאני לא מרוצה מהם. מנופפת. לא זורקת.
להיכנע לתהליך הצמיחה המכאיב. לא לדעת אם מה שאני עושה הוא טוב או רע. לא לשאול את עצמי לאן זה הולך. לא לנסות להגיע. לחזור ולשאול : מה מעניין אותי. האם מה שאני עושה מעניין אותי. לעשן עוד סיגריה. לחכות בשקט לתשובה שתגיע. אולי זו תהיה שאלה. לנשום עמוק. להיות עם אנשים שמעניינים אותי. לא לדבר על מה שאני עושה/לא עושה. לא ללחוץ. לא להתווכח. לא להסתכל אחורה או קדימה. לא להשוות למה שאני או אחרים כבר עשו. להיזכר שכך היה וכך עוד יהיה. להאמין שיש התקדמות גם כשהיא בלתי נראית.
לחזור שוב לפארק. להתבונן בהשתקפויות על המים. לקנות קופסת צבעי עיפרון של פאבר קסטל מתנה לעצמי. ליהנות מהאופן שבו הצבע זז על הדף. חזק או חלש. לנסות לחזור למקום שלא יודע לצייר. לצאת מהסטודיו ולהשתכר שוב ושוב מתל-אביב הלוהטת, היפה והתוססת. להיעצר ליד חנויות שהעיצוב שלהן מרגש אותי. לחזור הביתה להתקלח. להיכנס למיטה ולהדליק מזגן. לקרוא שוב בפעם השלישית, הרביעית והחמישית את יונה ונער..
לזכור שהכל נמצא, ואני זו שהלכתי וחזרתי.

"וגם הבית עצמו פלט קולות. נעשה תיבת תהודה וזיכרון. מקצת הקולות אקראיים וברורים: תריס ברוח, דלת מכה במשקוף. מקצתם קבועים וקשים להבנה ולזיהוי: אולי שיח לבנים, שנדונו כל חייהן זו לצד זו? ושמא קולות של זמנים ושל אנשים אחרים, הקלטות ישנות, מילים שאומריהן כבר הלכו מכאן והן נשארו- שיחת אישה וגבר, אנחות חלום של ילדים, בכי תינוק.
אור שפעם נספג בקירות ועתה הוא מבקש להיחלץ מהם כצליל."
(מתוך "יונה ונער" מאיר שלו הוצאת עם עובד, עמ' 212 )

תל-אביב
יולי 2008