top of page


המדרשה - מספרייה המכילה שישה כרכים של תולדות האמנות בשחור-לבן, דרך שלושה עלים שעוברים משיח לשיח ועד לתואר באמנות לפיקאסו


המדרשה התחילה כבן קטן וממזר של אליהו בייליס. הוא היה מחנך גדול, מהדור של ברל כצנלסון. בייליס ניהל את בית הספר א.ד גורדון עם תפיסה חינוכית גורדוניסטית של יום עבודה בשבוע, פתיחות, דמוקרטיה בבית הספר ומועצת תלמידים. הוא אהב אמנות. בליטא שימש כמורה לציור, אבל בעיקר היה מחנך - מין "קורצ'ק" כזה. את המדרשה הוא ייסד בשנות הארבעים כבית ספר ערב, על מנת להכשיר מורים לציור.


אני למדתי שם ב־1958. המדרשה כולה מנתה בסך הכול שתי כיתות, שלמדו מארבע אחר הצהריים עד תשע. ארבעים תלמידים. שיעורי הפיסול התקיימו בחדר המלאכה של בית הספר. עשינו פסל ראש מחימר בלי מודל, העיקר שיהיה דומה, לא יודע למי. אחר כך יצקנו אותו בגבס, וצבענו במשחת נעליים שחורה כדי שייראה כמו עץ מהגוני. לא היו שיעורי אמנות, היו שיעורי ציור. הציבו קומקום תה והיינו צריכים לצייר באקוורל כמו סזאן. לא היה צבע שמן, לא היתה אמנות חופשית, רק רישום לפי מודל. אבא פניכל היה המורה לרישום. את תולדות האמנות לימד ד"ר פאול לוי, איש תיאטרון. הספרייה היתה ארון קטן בחדר המנהל, ובו שישה כרכים של תולדות האמנות, שיצאו לאור אי שם בתחילת המאה, עם רפרודוקציות בשחור-לבן. ואן גוך היה הצייר הכי מודרני. לוי היה מדפדף בכרכים ומראה לנו יצירות של ליאונרדו ואחרים. אברהם פרחי היה המורה לציור של גורדון, ואצלו עשינו את לימודי ההוראה. הלימודים נמשכו שנתיים.


ב־1966 נפטר בייליס, ורן שחורי בא במקומו. שחורי למד במדרשה ולימד במדרשה. אני לימדתי אז את כל הכיתות בגורדון (עשיתי מחקרים בנושא הציור של הילד). שחורי התחיל לזוז: הוא טיפח את המדרשה כדי שלא תהיה רק סמינר למורים, אלא גם בית ספר לאמנות. המדרשה גדלה ובגורדון לא היה מספיק מקום, אז עברנו לכמה שנים לבית הסתדרות המורים ברחוב בן סרוק, כשהסדנאות מתקיימות במתחם בזל. באותה תקופה המדרשה עברה גם ללימודי בוקר. נדמה לי שזאת התקופה שבה מיכל נאמן הגיעה ללמוד, בערך ב־1969. בנוסף לשיעורי הציור התחלנו להעביר שיעורי אמנות. את שיעורי הציור, שבהם התלמידים ציירו ואני הייתי יושב בחדר המזכירה או קורא עיתון, לא אהבתי. הרגשתי לא נוח. אמרתי לתלמידים: תעשו טבע דומם בבית, תביאו לכיתה ונדבר על זה. נדבר כמה זה רע. אז התפתחה כל השיטה שלי - להדריך אמנות ולא ללמד ציור. למרות שהיה נחמד בבן סרוק, המקום לא התאים ללימודי אמנות. עברנו להרצליה, למקום יפה, פסטורלי. זה היה איפשהו בתחילת שנות השבעים. יהודית לוין למדה בהרצליה. בתקופה הזאת התחילו לעשות אמנות סביבתית. תלמידה היתה באה ואומרת: יש עבודה שלי בנוף, בשדה, בואו איתי. היינו הולכים, הולכים, הולכים, מגיעים לאיזה שיח, עומדים מולו ומסתכלים. איפה העבודה? והיא היתה אומרת: לקחתי שלושה עלים והעברתי משיח אחד לשני. האמת היא שהיה שם גן עדן - מקום גדול, מרווח ויפה - אבל בהתחלה הוא נראה לנו רחוק, ופחדנו שלא יבואו תלמידים. כעבור שנתיים הכפלנו את כמות התלמידים והמדרשה גדלה וגדלה. מעניין שמעולם לא היו למדרשה יחסי ציבור טובים. שחורי לא ידע לעשות את זה, גם לא שלמה ויתקין, מנהל המדרשה בשנים האחרונות. עם פתיחת ההרשמה היו שמים מודעה קטנה. כנראה שהשם של המדרשה עבר מפה לאוזן. אני לא בקי בסוציולוגיה, אבל זו עובדה - כל הזמן גדלנו. בסוף שנות השבעים עברנו לרמת השרון – זרקו אותנו מהרצליה. שמחנו. ברמת השרון קיבלנו מקום גדול, ובמיוחד מקום שאיפשר פיסול, אבל השימחה לוותה בחששות: אותו סיפור של מי יבוא, המקום רחוק, אבל המדרשה עלתה והתרחבה. באותה תקופה החל גם הקונפליקט בין המדרשה לבין משרד החינוך. המדרשה ביקשה לפתח את הצד של האמנות, משרד החינוך התנגד לזה: הם רצו להשקיע כסף בסמינר למורים. שחורי היה בין הפטיש לסדן. יחד עם זאת הצלחנו להגדיל את התקנים לשעות אמנות. בשנים האחרונות, כשויתקין ניהל את המדרשה ואני הייתי רכז האמנות, התחלתי להכניס תלמידים שלא מן המניין לשיעור. הקבוצה גדלה, וויתקין מצא סידור דרך אגודת הידידים. המדרשה הפתוחה התפתחה עוד ברמת השרון, תוך כדי הקשר עם בית ברל. מאוחר יותר, כתוצאה מהמיזוג עם בית ברל, קיבלנו מהם אור ירוק להקמת המסלול הפתוח. להצטרפות לבית ברל קדם ויכוח גדול מאוד במדרשה. היינו צריכים להחליט לאיזה מוסד להצטרף. ההתלבטות היתה בין סמינר לוינסקי לבין בית ברל. המיקום של לוינסקי טוב, הוא שייך ישירות למשרד החינוך וסברנו שהאקדמיזציה תלך שם בקלות רבה יותר. החיסרון היה הקשר החזק מדי למשרד החינוך, כלומר הפחד שהאמנות לא תתפתח וכל תשומת הלב תלך להוראה. לטובת בית ברל עמד הזיהוי שלו עם השמאל. הדימוי שלו היה פתוח וליברלי. מצד שני היו לנו חששות שבית ברל יבלע את המדרשה. אני לא דאגתי, כי אני חושב שלמדרשה נשמה משלה, והיא תישאר להיכן שלא נלך.


לבסוף הוחלט על הצטרפות לבית ברל. כשעברנו לפני כשנתיים, שוב צצו הפחדים - זה סוף העולם, רחוק, אף אחד לא יבוא. אני, בנוסף, חששתי באופן אישי שזה רחוק עבורי ולא אוכל להגיע. ויתקין ניסה לשכנע אותי שאבוא לבקר במקום, להכיר אותו לפני המעבר, ואראה כמה יפה, כמה טוב. הוא הראה לי תוכניות על הנייר. ביום הראשון ללימודים הגעתי בפעם הראשונה, ואני, עם כל הציניות שלי, נפתחתי אל המראה של המקום: חצר תל חי, אבל בלי הכובד ובלי הכוחניות וההירואיזם. הכיכר שבמרכז עם עץ התאנה והיקרנדות שפורחות בסגול. יפה. אני חושב שהמקום נפלא וצריך לאפשר לתלמידים לעבוד בו. למרות שעכשיו מרווח ונעים אני חוזה מצב של צפיפות. חסרים סטודיות לתלמידים. אחד הסימנים שלי להתפתחות וצמיחה של המדרשה הוא חדר המורים. בכל מקום שעברנו אליו היה חדר מורים, שכעבור זמן מה הפך למשהו אחר, המורים של המדרשה אף פעם לא ישבו בו, תמיד ישבו עם התלמידים, בקפיטריה. כך גם בבית ברל, חדר המורים הפך לגלריה לווידיאו. זה לחץ בריא וטוב. רוח המדרשה, בעיני, היא רוח של פתיחות מצד אחד, ושל מעשיות מצד שני. לא בדקנו את זה, אבל אני משוכנע שלמדרשה באים אנשים יותר תכליתיים. יש לי רושם שלבצלאל באים אנשים עם גב כלכלי טוב יותר: זה עולה המון, החיים בירושלים יקרים יותר והם גומרים את בצלאל בלי מקצוע. כתוצאה מהתכליתיות, באים למדרשה תלמידים שמוכנים להשקיע ולקבל מקסימום מהמקום. כתוצאה מהתכליתיות, היחסים בין המורים ובין התלמידים טעונים פחות באמוציות ובאגו.


רוח של פתיחות שררה תמיד במדרשה. שחורי לקח סיכונים ונתן למורים שסיכנו את מעמדו ללמד. וכסלר, למשל, נתן רק לנמושות ללמד במכון אבני, וכך קבר את בית הספר. שחורי נתן לי ללמד, למרות שהיינו שני קטבים, נתן למיכל נאמן ללמד, והיא היתה קונטרה למה שהוא ייצג באמנות. כך במדרשה עד היום - מורים צעירים מלמדים לצד מורים ותיקים; בוגרי מדרשה, לצד בוגרי בצלאל ומוסדות אחרים; מורים שהם אמנים מסוגים שונים, מתפיסות אמנותיות שונות, זה לצד זה. מורים בולטים וחשובים במדרשה – יאן ראוכוורגר, אורי קצנשטיין, אתי יעקובי, רועי רוזן ואחרים – הם לא בוגרי מדרשה, ומייצגים כיוונים שונים ממה שנחשב "המדרשה". אני לא אוהב את המילה פלורליזם, אבל אני חושב שהאווירה היא די סובלנית, הן מבחינת הדעות והן מבחינת האגו.


מבחינה אמנותית, היתה תקופה שעשו במדרשה מה שנקרא "דלות החומר", יענו. עשו דברים מקבילים לכאלה שנעשו בחו"ל. אני חושב שזה נגמר מזמן. המדרשה לא מייצגת את זה. צריך להתבונן במה שעושים תלמידים בתקופה מסוימת, להבדיל בין אופנות וגלים לבין מחזורים שונים. התלמידים לא תלויים ביותר במדרשה. במקרים רבים אלו גלים שעוברים בעולם, והתלמידים הם רק חלק מהתופעות האלה. כשאני אוהב אמנות ישראלית, לא משנה לי מי בוגר המדרשה ומי לא. על דגנית ברסט, למשל, חושבים שהיא בוגרת המדרשה אבל היא לא.


תהליך האקדמיזציה שהמדרשה עוברת בשנים האחרונות חשוב בעיקר בהקשר להוראת האמנות. אני לא בטוח שהתהליך יעלה את רמת ההוראה, אבל הוא בוודאי ישפיע על רמת התלמידים שיגיעו. בעיקרון, אני מתנגד למתן תארים באמנות עצמה, כמו שאני מתנגד למתן ציונים. אתה תמיד נותן ציונים לתלמיד על סמך העבר, על סמך תקדימים, אם הוא יודע לעשות פיקאסו או בויס. אם התלמיד בא עם משהו חדש אני לא יכול לתת לו ציון, וזהו הענייין באמנות. אני לא חושב שתואר עושה משהו לאמן.

אני חושב שבשלב הבא צריך בית ברל לטפל בלימודי החינוך וההוראה שאינם קשורים לאמנות - פסיכולוגיה נטו וכד'. תולדות האמנות, למשל, מצריכות טיפול של המדרשה. חשוב שתהליך האקדמיזציה לא יפגע במדרשה הפתוחה. הכוח של המדרשה הוא בכך, שתלמידי המדרשה הפתוחה והמלאה מקבלים את אותו הדבר בלימודי האמנות. אסור שהתלמידים ילמדו בקורסים נפרדים. עדיף שהמורים לאמנות לא יידעו אם תלמיד הוא במסלול הפתוח או המלא.


המינוס של המדרשה המלאה הוא שיש לחץ גדול על התלמידים. בארבע שנים הם רוכשים שני מקצועות - הוראה ואמנות (במוסדות אחרים זה לוקח יותר). אבל זהו גם יתרון. דברים רבים שאמן צעיר מקבל בבית ספר לאמנות ארבע־שנתי, בוגר המדרשה המלאה ישלים לאחר מכן. זה יוצר יותר עצמאות ופחות תלות במורים. רוב האמנים בשנות השבעים נעשו מה שהם אחרי הלימודים במדרשה. בחלקם הם אוטודידקטים, עומדים על רגליהם ומפתחים זהות עצמאית משלהם. מהמדרשה משתחררים מהר. ההתפתחות האמיתית היא תמיד אחרי המדרשה. ואני מוכרח להגיד משהו על הווילונות החדשים - הם איומים ונוראים, צריך לנגב בהם את הידיים. שיפורים נוספים שאני מציע: חדרי הוראת האמנות מיועדים היום לתיאוריה, יש המון כסאות והמון חלונות. צריך לבנות שלושה־ארבעה חדרים להוראת אמנות שאפשר יהיה למלא בהם את הקירות.

פסל ראש בלי מודל

סוג הטקסט

כתב עת

מקור

המדרשה, גיליון 1, 1998, עמ׳ 12-14

נכתב ב

שנה

1998

תאריך

שפת מקור

עברית

תרגום

באדיבות

זכויות

מוגש ברשות פרסום

הערות