עברית מעניינת אותי לא רק כאמצעי תקשורת. אני רוצה לבחון אותה כאחד ממנגנוני הגישה לסביבה המקצועית: לשיחות, לקשרים, למוסדות, לתשומת לב אוצרותית, ובסופו של דבר — לאפשרות להיתפס כאמן שלאמירה שלו יש משמעות. עד כמה שליטה לא מספקת בשפה הופכת למכשול משמעותי? מה קורה כאשר אמן מסוגל ליצור עבודה מורכבת, אך אינו מסוגל לדבר עליה באותה מידה של דיוק בשפה של הסביבה שבתוכה העבודה הזו אמורה להיראות? עד כמה היכולת לנסח ולבטא את הפרקטיקה של האמן משפיעה על האופן שבו תופסים אותו אוצרים, עובדי מוזיאונים, מבקרים ומשתתפים אחרים בשדה האמנות?

מעניין אותי במיוחד ההבדל בין נראות לבין היכולת להישמע. אמן יכול להיות נוכח פיזית בסביבה האמנותית — להשתתף בתערוכות, להגיע לפתיחות, להחזיק סטודיו, להציג עבודות — אבל האם פירוש הדבר שבאמת שומעים אותו? או שמא בין אמן חדש לבין הסביבה המקצועית המקומית יכולים להתקיים מרחבים מקבילים, שנמצאים זה לצד זה מבחינה גאוגרפית, אך כמעט שאינם נפגשים דווקא בגלל השפה?

מכאן עולה שאלה רחבה יותר: למי יש זכות לאמירה אמנותית משמעותית, וכיצד הזכות הזו נוצרת וזוכה להכרה? עצם יצירתה של עבודת אמנות עדיין אינה מבטיחה ליוצר עמדה בתוך השיח האמנותי. עמדה זו נוצרת בתוך מערכת מורכבת של יחסים בין אמנים, אוצרים, מוסדות, מבקרים, מערכת החינוך, קשרים מקצועיים ואישיים. השפה יכולה להיות אחד הכלים המרכזיים של מערכת זו. מבחינה תאורטית, המחקר קשור למושגים של הון לשוני והון סימבולי אצל פייר בורדייה, ולתפיסתו את השדה התרבותי כמרחב שבו משתתפים שונים מחזיקים בכמויות לא שוות של משאבים ושל אפשרויות לקבוע מה ראוי להכרה. בהקשר זה, ניתן לראות בשליטה בעברית לא רק מיומנות מעשית, אלא גם צורה של הון תרבותי המשפיעה על מעמדו של האמן בתוך שדה האמנות המקומי. נקודת מוצא חשובה נוספת היא מחשבתו של מישל פוקו על הקשר בין שיח לכוח: האפשרות לדבר עדיין אינה מבטיחה באופן אוטומטי את האפשרות להישמע. מוסדות ומבנים קיימים של ידע משתתפים בקביעה אילו אמירות זוכות ללגיטימציה ומי רשאי לתפוס את עמדת הסובייקט המדבר.

כאן עולה גם הקשר לז‘אק רנסייר ולשאלתו בדבר הדיבור של מי מזוהה כדיבור, ושל מי נותר, מבחינת הסדר הקיים, מעין רעש. עם זאת, הפרויקט אינו יוצא מתוך קביעה מוקדמת שלפיה שליטה לא מספקת בעברית בהכרח מדירה אמן משדה האמנות הישראלי. להפך, מעניין אותי דווקא לבחון את ההיפותזה הזו. ייתכן שהשפה היא המכשול המרכזי; ייתכן שהיא רק הופכת גבולות אחרים לגלויים — היעדר קשרים מקצועיים, חוסר היכרות עם ההיסטוריה המקומית של האמנות, עם קודים תרבותיים ועם דרכי הצגה עצמית.

 

ייתכן גם שעבור משתתפים שונים בסביבה האמנותית, משמעותה של השפה שונה באופן מהותי. השיטה המרכזית של הפרויקט תהיה סדרה של ראיונות קצרים. אשוחח עם אמנים שהגיעו לישראל לאחרונה, עם אמנים הפועלים בישראל כבר זמן רב, עם אמנים ישראלים מקומיים, עם אוצרים, עובדי מוזיאונים, חוקרי אמנות ואנשים נוספים המשתתפים בייצור הנראות האמנותית. חשוב שאותן שאלות יופנו לאנשים הנמצאים בצדדים שונים של המערכת הזו. אמן מהגר אפשר לשאול באיזה רגע הוא מרגיש שהיעדר שליטה בשפה מגביל את האפשרות שלו להיות נוכח בשדה המקצועי. 

אוצר — עד כמה השפה של האמן אכן משפיעה על האופן שבו הוא תופס את עבודתו ועל החלטתו להמשיך את הקשר עמו. אמן מקומי — עד כמה הוא תופס את הסביבה האמנותית כסביבה לשונית, והאם הוא מבחין בחסמים שעשויים להיות כמעט בלתי נראים עבור דובר ילידי. כך הראיונות הופכים לא רק לאיסוף של עדויות, אלא לדרך להשוות בין עמדות שונות בתוך אותו שדה. מעניינים אותי דווקא הפערים ביניהן: מצבים שבהם המהגר חווה מחסום לשוני ואילו האוצר אינו מבחין בו; או להפך, כאשר גורם מוסדי רואה בשליטה בשפה גורם משמעותי, בעוד שהאמן מסביר את חוסר הנראות שלו באמצעות סיבות אחרות לחלוטין. בסופו של דבר, הפרויקט אינו שואל עד כמה טוב האמן מדבר עברית, אלא מה קורה לאמירה האמנותית כאשר היוצר עדיין אינו שולט באופן מלא בשפת הסביבה שאמורה לשמוע את האמירה הזו. ואם השפה אכן משתתפת בחלוקת הנראות האמנותית, השאלה הבאה הופכת לבלתי נמנעת: מי מקבל את האפשרות לדבר בגוף ראשון, מי הופך למושא של תיאור בידי אחרים — ולמי יש הכוח להכיר באמירה כבעלת משמעות.