מתוך הסקירה של יצחק בן-מנחם.

"קיימנו את ההבטחות אשר הבטחנו לעצמנו ולקבוצינו בספטמבר 1934 - וסדרנו את התערוכה השניה.

בתערוכה הראשונה זכינו להערכה מלאת אהדה, ואנו לקבל את דברי הח' [חבר] יוסף וו. (ב"הדים"). הרי יצרנו בקבוצים את ההרגשה "שהננו יותר עשירים מכפי שחשבנו". אני מטיל בספק את ההערכה הזאת. לדעתי צריך לזקוף את הצלחתנו הראשונה על חשבון סנטימנט משפחתי שהתעורר בקבוצים אל חבריהם האמנים, סנטימנט הדומה ליחס האם אשר אינה מסוגלת להבחין בין הטוב והרע שבמעשי ילדה.

עם התערוכה השניה ניתנת לנו ההזדמנות להתחיל בבקורת עצמית שבתפקידה לא רק לקבוע את הדרך ליצירה ולתערוכות הבאות, אלא ראשית-כל מחובתנו לנסות להסביר לאמנו "הטובה" את טיבנו וגם להעיז לעמוד על טיבה. התערוכה הראשונה היתה אוסף של עבודות אשר הוצאו לפועל במשך שנים רבות. העבודות הללו היו טמונות במשך שנים במזוודות החברים, הן העיקו עלינו וצריך היה להשתחרר מהמועקה.

החלטנו אז להציג בתערוכה את הכל, וקבלנו עבודות מכל המינים ומכל חברי הקבה"א, אעפ"י שידענו היטב כי מעטות הן העבודות הראויות להיות מוצגות בתערוכה.

תכניתנו לתערוכה השניה היתה לגמרי אחרת מזו הראשונה. קבענו, שנציג רק עבודות נבחרות ודרשנו גם שהחברים בעבודותיהם יתנו להוביע את חיי החברה שלנו ורעיונותיה. כשתסתכלו היטב בתערוכה לא תמצאו הרבה מכל זה. החלטנו בכל זאת להציגה, כי חשבנו הפעם, שמוטב לבחון את דרכנו בהשגים קטנים מלהפסיק את הפעולה בהתחלתה. ברור לנו, כי אין התקדמות בלי פעולה, אבל בלתי-אפשרית גם כל אותה פעולה בלי תנאים מינימליים.

מבחינה זו אין לנו כל מוסר-כליות ביחס לקבוצינו, אשר עם כל התלהבותם הלא-מוצדקת למראה התערוכה הראשונה - לא ידעו לתבוע מחבריהם עבודה אמנותית למען התערוכה השניה, ולא ידעו גם ליצור להם בביתם יחס מעודד ותנאים טכניים מינימליים. אין לנו כל תקוה לקדם במשהו את אפשרויותיו של כל חבר וחבר ואת הפעולה של ארגוננו בכללה, באם כל אחד מאתנו לא ירגיש שחשיבותו בחברתנו איננה פחותה מחשיבותו של כל בעל-מקצוע אחר. רק אז יווצר יחס רציני של כל אחד לעצמו ולעבודתו, ורק אז ירגיש חובה להתאמץ ולשכלל, רק אז ימצא את הדרך להתאמה בין חייו הפרטיים ובין חיי החברה ורק אז נזכה ליצור גם באמנות ערכים משלנו ולא נגרר אחרי הערכים אשר קיימים מדורות.

אין כל ערך לתערוכות הראשונות אם לא נתמיד בסדור חדשות לעתים קרובות. וידעו נא קבוצינו, שהתערוכה השלישית תהיה המכרעת ואם היא לא תצליח ולא תצא לפועל - יהיו אחראיים לכך בראש וראשונה הקבוצים ולא רק החברים האמנים. אל נא תבינו את דברי אלה שלא כשורה ואל נא תחשבו, כי לדעתנו יש כבר כיום להכניס לסדר העבודה את "האמן החי מהיופי" כמו להבדיל את הסנדלר, הרפתן, הכובס וכו' - החיים מפרי עמלם. עמדה כזו ודרישות כאלו זרות לנו. אין אנו מאמינים ביצירה שאינה משתלבת בתוך המציאות של חברתנו. אנו מעונינים רק בהשגת אפשרויות מינימליות, כמו נתינת חופש קצר להשתלמות, תקציב לחמרים ולספרות ועבודה מתאימה מבחינת ההתאמצות הפיסית ושעות עבודה בהתאם לאפשרויותיהם הבריאותיות והרוחניות של החברים. ונזכור נא, שכל אלה לא יקדמו בהרבה את פעולתנו, באם התנאים הטכניים לא ילוו ברצון טוב ובהבנה, באם לא נוכל לעבוד באוירה שקטה ואוהדת, באם נצטרך להרגיש את עצמנו כלוחמים תמידיים, הדואגים לצרכיהם הפרטיים.

החלטנו, כידוע, בזמן התערוכה הראשונה על כינוס האמנים למשך שבועיים ימים והוצאנו את ההחלטה הזו לפועל בסוף אפריל שנה זו. הכינוס עבר בהצלחה רבה והביא ודאי תועלת מרובה לכל החברים אשר השתתפו בו. לדאבוננו הרב כמה מהחברים שסמכנו עליהם - לא היו נוכחים בו. כמה מהם מתוך אשמתם הם, אחרים באשמת קבוציהם. בהתחלת הכינוס השתתפו 15 חברים, בימים האחרונים רק 10. בכינוס השתתפו הפסל בן-צבי והצייר ברונשטיין, והודות להתמסרותם ולאפשרויותיהם הגדולות הצלחנו להשיג את המכסימום שאפשר להשיג במספר ימים מועט. כינוס זה היה בשבילנו נסיון ראשון לפגישה ולעבודה משותפת. קבלנו הערות והוראות מקצועיות ביחס לעבודה ואמצעיה. שוחחנו על האמנות בכלל ועל דרכנו אנו בה. התברר לנו כמה חסרות לנו הידיעות האלמנטריות ועד כמה מוטעית היתה הדיעה שמספיקה המגמה הברורה, הידיעה מה לצייר, למען תכפר על כל החטאים והעיקר על האיך לצייר. ברב המקרים היינו משתמשים באמצעים פרימיטיביים מדי ולא הרגשנו בכך, מתוך ההכשר שקבלנו מהחברה בתור "אמנים פרולטריים". התברר לנו שאין מקום לתפיסת האמנות הפרולטרית בתור אמנות פרימיטיבית, אשר מותר לה ללכת שלובת-זרוע עם דילטנטיות. בודאי רצויים הפשטות והתמימות ביצירתנו, אבל עם-הארצות אינה הולמת אותנו כל עיקר.

מחובתנו להתפתח. ההסברות שתנתנה בשעת התערוכה הזאת צריכות להוכיח לצבורנו מה דל כחנו ומה רבו שגיאותינו. הגיע הזמן לפתוח את עיני "האם" הטובה ולהראות לה מה היא צריכה לדרוש מבניה. יספיק לנו כרגע, באם נצליח לעורר בקבוצים ספקות ביחס לטיבנו. החלטנו על פעולה הסברתית רחבה ומתמדת, ובעזרת הועה"פ והקבוצים נצליח בתפקיד זה.

החלטנו לתת לפעולתנו כוון מעשי: לשלוח השנה 2-3 חברים להשתלמות למשך חודשיים-שלושה ובשנים הבאות חבורים אחרים, לארגן ספריה נודדת לאמנות מתוך הספריות הקבוציות ולחייב לעבודה עצמית מתמדת את כל החברים המשתייכים לארגון.

באם הקבוצים יתיחסו אל מפעלנו כראוי, באם לא יראו את כל אחד מאתנו בקבוצו כדואג לטובתו ולהנאתו הוא - נצליח אולי להיות בין הראשונים המחפשים את הדרך לאמנות החדשה של החברה החדשה."