ו.

ב־1986, בקטלוג התערוכה דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית, [1] בסוף הפרק הנקרא "ילד תל-אביבי", שגיבורו הוא רפי לביא, כתבה שרה בריטברג-סמל את המשפט הבא: "מעבר לכל אלה, מעבר ל'קשקושים' ולדלות החומרים, נוכחת ביצירות דמות הצבר המנושל': זה אשר שיבץ את היהדות תחת הכותרת 'הגולה הממארת'; התנער מן המיתוס הציוני על הפתוס שבו... בז לדקדנטיות הבורגנית האירופית שכולה קניינים גשמיים', ונצמד להתנהגות של טלאים קרועים, בלואים' כביטוי אותנטי". במשך שבע שנים, שבהן הפך הטקסט של דלות החומר למיתוס, לא שם איש לב לביטוי "הצבר המנושל", עד ששרה חינסקי, באחד משיאיו של מאמרה שתיקת הדגים: מקומי ואוניברסלי בשיח האמנות הישראלי, [2] הראתה את הבעייתיות שלו: "רוח ההתפעמות מנזר הבריאה התל-אביבי מצועפת בלוויית חן נוגה של רחמים עצמיים. אותו סובייקט הנושא את התכונות ההגמוניות חווה את עצמו בטקסט של "דלות החומר' כ'צבר המנושל'. הוא, שעסוק כל כך ברחמים עצמיים, עד כי אינו מבחין כי בין כך ובין כך, עד 1986, מועד פתיחתה של תערוכת "דלות החומר', ספגה האידיאולוגיה ההגמונית שאותה מייצג הצבר המנושל' במסירות כזאת כמה טלטלות משמעותיות. הצבר המנושל', העסוק ברחמים עצמיים על האובדנים ההזויים שלו, עסוק במידה כזאת עד כי לא שמע כי בשמו מתבצעים נישולים המוניים לאורך כל ההיסטוריה הטובה ההיא של ימי הפלמ"ח ותנועות הנוער שהוא נוצר בלבו".

כמה חודשים לפני שהתפרסם מאמרה של חינסקי הופיע הקטלוג רפי: הציורים המוקדמים, [3] שבו השוויתי בין השמש בציורים של רפי ובין השמש השחורה בשירו של המשורר הצרפתי ז'ראר דה נרוואל, המנושל. כך זכה הסובייקט של הציור של רפי פעמיים בתואר, המשונה בקונטקסט האמנותי, "המנושל", מפרספקטיבות שונות ובאופן בלתי תלוי. בלתי תלוי, ראשית, משום שהקישור לשירו של דה נרוואל נעשה בגלל הדימוי של השמש ולא בגלל שם השיר, ושנית, משום שאת תרגום שם השיר קבעה העורכת דפנה רז ולא אני. מה מאששת הכפילות הזו של התואר "המנושל" ומה דינה של הביקורת של שרה חינסקי, שהרי גם דה נרוואל עצמו ראוי לביקורת דומה: גם הוא כתב בחברה קולוניאליסטית וגם בשמו נעשים מעשים וכו'.

2.

בין הציורים הישראליים במוזיאון תל-אביב, שאת הצילום של הצד האחורי שלהם הצגתי ב־1996, היו שניים של רפי. על הצילום של הצד האחורי של אחד מהם העיר צופה אחד שהוא נראה כמו ציור של רפי. אם הצד האחורי של הציור הוא מטפורה של התרסה - ורפי נתפש כמתריס גם בקטלוג דלות החומר וגם בקטלוג הציורים המוקדמים – אז כל הציור של רפי הוא "ציור של צד אחורי". "המנושל", שהוא הדחוי מצייר ציור של "צד אחורי", של הדחוי.

1 שרה בריטברג-סמל, דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית, מוזיאון תל-אביב, 1986, עמ' 12 (המאמר מופיע גם בגיליון זה, עמ' 257).

2 שרה חינסקי, שתיקת הדגים: מקומי ואוניברסלי בשיח האמנות הישראלי, בתוך תיאוריה וביקורת 4, סתיו 1993, עמ' 118.

3 דוד גינתון, לידת ראש: דיוקנו של רפי כצייר צעיר, בתוך רפי: הציורים המוקדמים, 1961-1957, אוצר: דוד גנתון, מוזיאון תל-אביב, 1993, עמ' 42.