טקסט אוצרת לתערוכה

(בין השנים 2003 - 2006 אצרתי את הגלריה בתיאטרון תמונע.

התערוכה הראשונה, שפתחה את הפרויקט והתערוכה האחרונה סגרה את הפרויקט היו תערוכות של מנאר זועבי.)

הגלריה בתאטרון תמונע > פרויקט פסאג'

מנאר זועבי > ביינ – ביין ( בין לבין )

29.12.03 – 20.2.04

לא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה לכתוב עליה. מהרגע הראשון שראיתי אותה הרגשתי שאני עומדת מול המראה שלי. העובדה שאני יהודיה והיא ערביה רק העצימה את התחושה הזו.

היא הגיעה לתמונע כשהיא עוקבת אחרי ההנחיות שנתתי לה. רק מאוחר יותר היא אמרה לי שהיא שמה לב שהיא תמיד נכנסת בדרך השלום ואז פונה שמאלה.

התהליך החל מהרגע הראשון שנפגשנו. כמו בהתאהבות שקשה לעצור אותה. ככל שמועד הפתיחה התקרב גיליתי כמה קשה הייתה לי המחשבה שאני עומדת לאבד אותה.

לא ידעתי עליה כלום, כשראיתי לראשונה את העבודה שלה במוזיאון חיפה, אבל מתיחת הכאב שלה בחלל המסדרון קשרה אותה אלי. העבודה שלה הייתה כל כך אירוטית בעיני שאלמלא התקרבתי לקרוא את הכתובית עם שם היוצר והעבודה, אולי לא הייתי מגלה מיד את הרובד הפחות נגלה של זהותה. במבט לאחור אני מניחה שזה היה רצונה.

המפגש עם מנאר היה מאותם מפגשים שבהם הוויה של חיים שלמים נדחסת לארבעה ימים.

ומהרגע שנקשר ביננו החוט הראשון מצאתי את עצמי נקשרת פנימה לעמקי העבודה.

אלא שלא ידעתי שכאמנית, שלקחה על עצמה תפקיד של אוצרת, אאלץ להתמודד עם התחושה שאני נותנת למישהו אחר את הידיים שלי.

הייתי אתה שם כשהיא פתחה את הקיר וחצבה וקשרה וטמנה וסגרה ושוב פתחה עד שהקיר כבר אמר שהוא לא זוכר יותר מזה. ראיתי איך היא מקרבת את הקירות ודוקרת אותם עם החוטים. איך היא מותחת את הגרביונים עד שהם הופכים לצל של עצמם. ראיתי אותה בזיכרון שהיא נושאת כשהיא משאירה אחריה עדות בחלל. ראיתי אותה רוקמת את החלל.

הידיים שלי היו קשורות מאחורי הגב אבל העיניים שלי דמעו מהכאב.

אני מנקבת בי חורים כדי שתוכי יוכל לפרוץ מהם לא פנימה.

אני חייבת למהר ולהשאיר אותם

פתוחים, לפני שהקרום

יכסה ויסגור

ואני אדמם פנימה.

מרב שין בן-אלון

את הטקסט הזה כתבתי בסוף דצמבר 2003 ביום של הפתיחה של מנאר בתמונע, לתערוכה שפתחה את פרויקט פסאג'. באותו יום מנאר חצבה את הצלקת בקיר שבקצה המסדרון, שמוסתר היום מאחורי קיר חדש שנבנה מאז. בתיקייה שבה שמור הטקסט במחשב שלי הוא נקרא בפשטות 'מנאר'. ללא שום תוספות. משמר את האינטימיות של תוכנו, כמו מכתב אהבה.

בארבעה ימים שהיא עבדה בתמונע נקדחו בקיר 300 חורים שבתוכם הוטמנו דיבלים אדומים עם ברגים שטוחים, אל הברגים נקשרו חוטים וגרביונים מניילון ואח"כ נסגרו הפתחים והחוטים נראו כחודרים אל הקיר או יוצאים ממנו ממשיכים בדרכם אל חללים אחרים.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

טקסט תערוכה

הגלריה בתאטרון תמונע> פרויקט פסאג'

מנאר זועבי  >  פירוק

1.12.06 – 31.12.06

ואח"כ היה פירוק. החוטים נגזרו, הקיר טויח וגובס וכוסה בשכבות של צבע ואמנות.

העדות למה שהיה נטמנה עמוק בזיכרון הקיר כמו בגוף הממשיך את חייו, קובר את הבלתי נראה באופן זמני.

"מאז שאמא אמרה שהבית שראיתי זה הבית שהיה שלנו, התחיל לחזור אלי כל מה שהיה פעם. לא שוויע שוויע, אלא בבת אחת, כאילו שקיר נפל לי בתוך הראש... אני נוגע באבנים, מלטף אותן כמו שמלטפים מישהו שאוהבים, אבל לא מרגיש כלום בלב. אני מספר ליהודים, פה היה קיר, כאן אמא שלי היתה מבשלת, שם היו מזרונים ולידם תנור... כמה חיכיתי ליום הזה, לרגע הזה, כמה חלמתי לגעת בקירות האלה... לפחות אני אביא לאמא את מה שהיא בקשה. על זה אני לא מוותר. זה הכבוד שלי... אני מעמיד את הסולם מול הדלת הישנה, שעכשיו לא מובילה לשום מקום, מוריד את החמסה מהקיר, מוציא את האזמל מהקופסה ומתחיל לדפוק... דפקתי עם האזמל עד שנהיה חריץ בין הלבנים, ואז הוצאתי את הלבנה הרופפת, כמו שמוציאים חתיכה מעוגה. מאחוריה התגלה חלל ריק, שקט וקר כמו קבר. הכנסתי את היד פנימה ובהתחלה לא הרגשתי כלום, אבל כשעליתי עוד שלב בסולם ודחפתי את היד יותר עמוק, נתקלתי במשהו... "

( מתוך: 'ארבעה בתים וגעגוע' מאת אשכול נבו, זמורה ביתן, 2004 )

דצמבר 2006 מנאר אהובתי,

אני יודעת שתאהבי את כל מה שאכתוב. קשה לי לכתוב על פרידה.

את חוצבת שוב את הקירות. פותחת חור, חור וקושרת אליו רקמת רישום חדשה. זה כואב יותר. אני רוצה לעזוב. אבל הפצע המדמם מהפנט אותי.

מה שהיה מתיחה חזקה וארוטית של חוטים וגרביונים בין שיני צידי המסדרון הוא כעת זעקה אל הריק של קירות המסדרון.

השחור סוגר עלינו, להבות, להבות צבע מתפרצות מהקיר כמפגש שנקטע או אולי לא התאפשר מעולם.

פירוק. מעגל שנסגר ונפתח

להתראות מנאר, להתראות תמונע, להתראות פסאג'...

מרב שין בן-אלון

דצמבר 2006