״אני בעל הבית״, 2026, צילום: ב.ג.

המבט שלי על המרחב הישראלי העכשווי הוא מבט של חוקר חרקים המביט במושבת נמלים גוססת. קר, חסר אשליות, ומודע לחלוטין לכך שהחברה ה״יהודית/דמוקרטית״ הגיעה לקצה המסלול שלה.

כשאנחנו מלבישים את המושגים של רולאן בארת ״הסטודיום״ וה״פונקטום״ על התמונה הזו, שצולמה בתוך אוהל צבאי או מתקן מעצר, הופכת לכתב אישום מנוכר על המשך קריסת התרבות הישראלית.

הסטודיום, הוא השדה התרבותי, הפוליטי וההיסטורי הרחב של הצילום. זהו המידע שאנו קוראים באופן רציונלי וההקשר הכללי שמאפשר לנו "להבין" את התמונה.

בעברית מדוברת, הסטודיום כאן הוא הטכנוקרטיה של הדיכוי היהודי, אין כאן הרואיות ואין כאן דרמה תנ"כית יש כאן פרוטוקול  יעיל של ניהול אוכלוסייה.

הסביבה מציעה יריעות האוהל הלבנות, הפלורסנטים התעשייתיים שמעל, רצפת הבטון או העפר המהודק. זהו מרחב אנונימי, פונקציונלי לחלוטין, שמזכיר בתי מטבחיים בעילבון או מרכז הפצה של רמי לוי. המדינה ״היהודית/דמוקרטית״ אינה פועלת מתוך תשוקה, אלא מתוך לוגיסטיקה.

הניצבים עשרות גברים בתנוחת כריעה משפילה, ראשיהם באדמה, ידיהם כפותות לאחור באזיקוני פלסטיק לבנים מוצר זול בייצור המוני. הם נראים כמו פריטים אחידים בפס ייצור פגום שסולק מהמדפים. ה"סטודיום" מספר לנו על מאבק פוליטי, על משט, על השר שרוצה להפגין ריבונות ("בעל הבית"). אך המבט שלי רואה מעבר לסיסמאות הוא רואה כיצד האידיאולוגיה הופכת לאקט ביורוקרטי יבש של סימון וקיטלוג גופות.

הפונקטום הוא אותו פרט חריג, בלתי צפוי, שפורץ מתוך הסטודיום ודוקר את הצופה לא נובע מההקשר הפוליטי, אלא מהקיום הפיזי המקרי , הפונקטום כאן  קשור לעליבותו של הגוף האנושי, לפגיעות שלו, ולבדידות המוחלטת של האינדיבידואל בתוך המערכת.

בצילום הזה, הפונקטום אינו האזיקונים או המדים של השוטרים. הוא נמצא במקומות שבהם המנגנון נכשל מלהסתיר את החיה האנושית.

ריצוד העור החשוף וקווי התחתונים פלחי הגב התחתון שנחשפו כתוצאה מהחולצות שנמשכו מעלה בזמן המעצר, קווי הגומי של התחתונים המבצבצים מעל המכנסיים, זהו רגע ה"אשליה שהתנפצה". האנשים הללו הגיעו עם אידיאלים גבוהים, עם רצון "לשבור מצור", אך ברגע אחד של אלימות יבשה, הם צומצמו לכדי בשר חשוף, רופס, פגיע ומושפל. הבושה האסתטית הזו היא הדקירה האמיתית.

אחד העצורים מחזיק בידו הכפותה לאחור פנקס קטן, כנראה דרכון או תעודת זהות. זהו פונקטום מצמרר הניסיון הנואש האחרון של הסובייקט להיאחז בזהות המשפטית שלו, ב"ניירות" שלו, מול מנגנון שכבר מחק את פניו והפך אותו לערימת בשר אנונימית על הרצפה.

עבורי, הטרגדיה היא כפולה.

אשליית הפעילים:

פעילי השלום האמינו שהם חלק מדרמה היסטורית גדולה, שיש משמעות למאבקם. הצילום מראה כיצד המערכת מסוגלת, ברגע אחד, לבטל את האנושיות שלהם ולהפוך אותם למיצג של כניעה.

אשליית הריבון השר המצלם חושב שהוא מפגין כוח מוחלט ("אני בעל הבית"). אך בעיניי השר הוא רק עוד בורג במכונה, שבוי באשליה האומללה שהכנעת גופות זמנית באוהל פלסטיק מהווה "ניצחון".

זהו צילום של עולם פוסט/ציוני/דתי אין כאן צד צודק, אין כאן גאולה. יש כאן רק גופות כפופות, אור פלורסנט קר, ומצלמת טלפון נייד שמתעדת את הגסיסה האיטית של החמלה האנושית.

כשמפרקים את תפקידו של השר לא רק כמי שנוכח באירוע או מנהל אותו, אלא כאדם שאוחז במכשיר הסלולרי ומקליק, הניתוח שלי מגיע לשיא הניכור שלו. המעבר של הריבון מתפקיד של "מפקח" לתפקיד של "יוצר תוכן" חושף את הפתולוגיה העמוקה ביותר של הפוליטיקה של ראש ממשלת ישראל והשר לבטחון פנים.

הנה ניתוח של "המבט הריבוני המצלם" דרך העדשה הזו .

במבנה הכוח המסורתי הריבון פועל מאחורי הקלעים או מופיע כסמל מרוחק. המשטרה פועלת מכוח החוק, והתיעוד לרוב הוא פרוטוקול משפטי אפרורי.

האקט של שר המצלם בעצמו את האסירים שלו הוא הסימפטום המובהק של קריסת הממלכתיות לתוך הנרקיסיזם של הרשתות החברתיות.

השר כסינגר/סונגרייטר של הדיכוי אינו מייצג עוד את המדינה המופשטת, הוא מייצג את המותג של עצמו. הצילום הוא אקט של ייצור חומרי גלם עבור ה"פיד". הכוח אינו נמדד עוד ביציבות שלטונית ארוכת טווח, אלא ביכולת לייצר גירוי ויזואלי מיידי, חם, שערורייתי, שיגרום לקהל שלו להרגיש זרם רגע שני של אדרנלין ותחושת נקמה.

ה"בעל הבית" כצרכן חוויה, המשפט "אני בעל הבית" מקבל תפנית אירונית. בעל הבית האמיתי אינו זקוק לצילום ,עצם הצילום מעיד על הצורך הנואש להוכיח, קודם כל לעצמו ולאחר מכן לעוקבים שלו, שהשליטה אכן בידיו. השר מתפקד כאן כתייר של כוח, שחייב סלפי עם הגופות הכפותות כדי להוכיח שהוא "היה שם".

הפונקטום באקט הצילום הזה הוא היעדר המגע והמבט הישיר.

הטרגדיה של ״היהודים/דמוקרטים״ היא האופן שבו הטכנולוגיה מתווכת ומסרסת כל רגש אנושי בין אם זה סקס, אהבה או אלימות. השר אינו מביט בעיניהם של הפעילים הכפותים. הוא מביט במסך האייפון או הסמסונג שלו.

המסך כמגן מפני המציאות בין האצבע של השר על ההדק הוירטואלי לבין הבשר הרופס של העצורים מפרידה עדשת זכוכית קטנה. המסך הופך את הסבל האנושי, את ריח הזיעה באוהל ואת האנחות של הכפותים, לטקסטורה חזותית נקייה. עבור המצלם, האנשים הללו אינם סובייקטים פוליטיים ואפילו לא אויבים מרים הם פיקסלים. הם חומרי עריכה.

הקומפוזיציה המרושלת כעדות לאדישות הזווית מעט עקומה, האור גרוע, החיתוך מקרי. החפיפניקיות הויזואלית הזו היא היא הפונקטום של אקט הצילום, היא מראה שהשר אפילו לא מתאמץ לייצר אמנות או פרופגנדה קלאסית. זוהי אלימות כלאחר יד, תיעוד אגבי של יום עבודה במשרד, שבו השפלת הזולת היא  עוד משימה שצריך "לתייג" ולשלוח לקבוצת הוואטסאפ של "עוצמה יהודית".

האירוע הממשי – המעצר, המשט, המשבר ההומניטרי או הפוליטי – אינו מעניין את השר כמצלם. מה שחשוב הוא הדימוי שיופק ממנו. השר משתמש בכוחו הריבוני לא כדי לפתור קונפליקט, אלא כדי לייצר דימוי של פתרון.

בסופו של דבר, המבט שלי רואה בשר המצלם דמות טרגית/קומית איש קטן בעידן הדיגיטלי, חמוש בכוח עצום של מדינה, אך הדבר היחיד שהוא יודע לעשות איתו זה להפיק ממנו "תוכן" שייבלע ויעלם בתוך דקות בפיד האינסופי, לצד סרטוני חתולים ופרסומות לתוספי תזונה. החברה קורסת, האוהל מריח מזיעה ופחד, אבל השר מחייך אל המסך.