"הצהרת בריאות", 2025, חיים גולדברג

הנה דוגמה מזוקקת למה שהחברה הישראלית השוקעת מכנה "רגע היסטורי".

הצילום הזה אינו מספק נחמה, הוא אינו מראה גבורה, הוא מראה תהליך ביולוגי, התיק הפוליטי הפך סופית לתיק רפואי.

הקומפוזיציה היא מבוי סתום. נתניהו, במרכז, הוא גווייה מהלכת לבושה היטב. חליפתו היא סרקופג של טקסטיל פניו אינן מביעות נחישות, כפי שפרשני התקשורת אופטימיים יטענו, אלא תשישות. זהו הפרצוף של אדם שחדל להיות סובייקט והפך לאובייקט של פרוטוקול רפואי. ידו אוחזת במסמך אולי הצהרה לעיתונות, אולי תוצאות בדיקת דם. אין הבדל. שני הטקסטים מכריזים על סופיות.

סביבו, הפמליה היא מקהלה טראגית בגרסת חדר ההמתנה. הגברים החרדים עם הזקנים והכיפות, נראים כמי שנקראו לנהל טקס פגאני עתיק של החייאת המלך, אך הטקס נכשל.

הסמל הצהוב הקטן על דש חליפתו של נתניהו הוא נקודת האור היחידה בקומפוזיציה המונוכרומטית הזו. זהו סמל טעון, מחווה לחטופים, אך בהקשר הזה הוא הופך לסימן של פגיעות. הצהוב הוא צבע המרה, צבע המחלה. הוא אינו מסמל תקווה, אלא את השבריריות הבלתי נסבלת של הגוף שנושא אותו.

ברקע, השלט המואר ב"יציאה" מציע את נתיב המילוט היחיד האפשרי, הבריחה מן החיים עצמם.

זהו צילום שמתעד את סופה של הפוליטיקה כאידיאולוגיה ותחילתה של הפוליטיקה כביולוגיה. הידיעה על מחלת הסרטן וטיפולי ההקרנות אינה מוסיפה אינפורמציה לצילום היא רק מאשרת את מה שהעדשה כבר קלטה, התמונה עצמה היא הדיאגנוזה.

הדימוי הזה מסמן את קריסתו של הדימוי הראוותני של המנהיג החזק. נתניהו, שהיה פעם וירטואוז של דימויים, הופך לקורבן של הדימוי שלו עצמו. הוא כלוא בתוך המסגרת, כלוא בתוך גופו הבוגדני, ומוקף באנשים שנוכחותם רק מדגישה את בדידותו.

זהו סופו של הנרטיב ההירואי, אין כאן ניצחון על המחלה. יש כאן רק המשך קלוש, פתטי כמעט, של פונקציות ביולוגיות ופוליטיות, עד לרגע שבו האור בשלט ה"יציאה" ייכבה.

בסופו של דבר, הצילום אינו עוסק בנתניהו האיש, אלא במצבנו היום, חיים מוארכים באמצעים מלאכותיים, תחת אורות ניאון קרים, מוקפים בטקסים ריקים, עד שהבשר מסרב לשתף פעולה. התמונה הזו היא מסמך פתולוגי של תרבות ששכחה כיצד למות בכבוד.

הסטודיום הוא השדה התרבותי, הפוליטי וההיסטורי שבו אנו מפרשים את התמונה. במקרה הזה, הסטודיום הוא "הדרמה הלאומית". ראש ממשלה, הכנסת, עוזרים, פוליטיקה של זהויות (הכיפות והזקנים), והקשר של משבר בריאותי.

כצופים, אנו סורקים את הסטודיום ומזהים את ה"קודים".

החליפה, קוד של סמכות וממלכתיות, שמשמשת כאן כחיפוי על גוף שחווה הקרנות.

הסביבה, התגודדות של עוזרים ואנשי דת המייצגת את המבנה השלטוני הנוכחי בישראל.

המידע החיצוני, הידיעה על מחלת הסרטן והניתוח בינואר 2025.

הסטודיום מספר לנו סיפור על כוח שנאבק בביולוגיה. הוא מעורר עניין אינטלקטואלי, אולי ביקורת פוליטית, אבל הוא לא "פוצע" אותנו, הוא צפוי.

הפונקטום הוא אותו פרט ש"פורץ" מתוך התמונה ודוקר את הצופה. הוא אינו תלוי ברצון הצלם או בכוונת המצולם הוא מקרי, אישי וטורדני. בצילום הזה, הפונקטום אינו נמצא בנאום או בעימות הפוליטי, אלא בפרטים הקטנים והבלתי נשלטים של הגוף.

מבטו של נתניהו המופנה מטה זהו פונקטום של "חוסר אונים". הראש הכבד, הנטייה של הצוואר ,אלו לא תנועות של "מנהיג מהרהר", אלא של אדם שחש את כובד משקלו של הגוף שלו עצמו. הדקירה כאן היא ההכרה שגם הכוח המוחלט ביותר נכנע בסוף לחוקי הגרביטציה והתא.

הניגוד שבין שלט ה"יציאה" המואר לבין חשיכת העץ האור המלאכותי והקר של השלט מעל ראשו של אדם שעבר טיפול הקרנות יוצר אפקט רנטגני. השלט הופך מפונקציה בטיחותית למטאפורה קיומית דוקרת, היציאה היא בלתי נמנעת.

היד האוחזת במעקה/כיסא מבט קרוב ביד שמאל (או היד שאוחזת בחפץ) מגלה את המאמץ הפיזי לשמור על יציבות. זהו רגע של "אמת חומרית" הבשר שמחפש משען בתוך עולם של סמלים.

בארת טען שהפונקטום האולטימטיבי הוא הזמן – "זה היה". בצילום הזה, הפונקטום הכואב ביותר הוא הדיוקן של מה שבארת כינה "הקטסטרופה שכבר התרחשה".

במילותיי שלי, הסטודיום הוא ההצגה הפוליטית המאוסה, הפונקטום הוא העובדה שמתחת לחליפה היקרה, ישנם תאים שעוברים מוטציה תחת קרני רנטגן. הצילום הזה אינו מתעד את נתניהו כסמל, אלא כחומר אורגני בתהליך של התפרקות, וזהו הפונקטום שחודר דרך כל שכבות ההגנה התרבותיות שלנו.