קורבן פסח, 2026 ,ארנון סגל, AI

הצילום (AI) שלפנינו אינו רק תיעוד של רגע פוליטי-דתי הוא יצירה אנכרוניסטית שמנסה לגשר על פער של אלפיים שנה בעזרת שלטים מודפסים על כבשים וחבורה משיחיסטית שמבקשת "לחדש ימינו כקדם", המשתתפים בצילום יוצרים מיצג פאתטי ומסוכן, תוך שהם משתמשים בשפה חזותית שמתכתבת, שלא במודע, עם מסורות אמנותיות אירופאיות שכנראה הם היו מתנערים מהן.

הקומפוזיציה בנויה כתהלוכת ניצחון קלאסית, אך חסר לה סוג של אצילות היסטורית. במרכז הפריים – השה. היצירה עמוסה בדמויות דבר שיוצר תחושה של "תנועה המונית", אך המבטים המפוזרים והנוכחות המעיקה של כוחות הביטחון ברקע חושפים את מופרכות האירוע .

הניגוד החריף ביותר נמצא בטקסטורות השונות.

הטליתות בניסיון המגוחך לשדר טוהר וקדושה מקראית.

והגרפיקה המוזרה השלטים המודפסים בפונט "פרנק-ריהל" משרדי שתלויים על צוואר הכבשים, שוברים את האשליה של "חזרה לשורשים" והופכים את הטקס למפגן יחסי ציבור מגוחך וזול.

מעניין להשוות את הדימוי הזה למסורת הציור הרנסנסית "שם השה" (Agnus Dei) הוא מוטיב מרכזי.

אי אפשר להסתכל על הצילום הזה מבלי לקבל בחילה, סוג של ורטיגו תרבותי שתוקף אותך כשאתה מבין שהימין המשיחי ויתר סופית על הניסיון להיות רלוונטי. לפנינו מוצג מה שחברי הסוציולוגים יכנו אולי "לידה מחדש של האמונה", אבל עבור הצופה המפוכח, זהו לא יותר ממופע של Cosplay אומלל. ניסיון נואש של  עדר אנשים חסרי ייחוד למצוא נחמה בתפאורה של אבנים עתיקות.

הדבר הראשון שבולט לעין הוא הניגוד המגוחך בין הניסיון לשחזר את ה"נשגב" לבין דלות האמצעים שימו  לב לשלטים שתלויים על צוואר הכבשים. הגופנים המשרדיים האלה, עם הלמינציה המבריקה – אלו הן הפרוטזות של הדתיות המתנחלית, זהו רגע שבו הרוחניות קורסת אל תרבות המנהלתית של ישיבות בני עקיבא.

בציורי הרנסנס, למשל ב"הערצת השה" של ואן אייק, השה קורן מאור פנימי, מרכז קוסמי שהחזיק את כל כובד המשקל של החטא האנושי. כאן, השה הוא בסך הכל יונק מבולבל עם שלט של "קרבן פסח" שתלוי עליו כמו תג מחיר בסופרמרקט של רמי לוי.

הגברים בתמונה, עטופי טליתות לבנות שכנראה נתפרו בייצור המוני בירדן או בסין מנסים להיראות כאילו הם נוגעים בנצח, אך המבט שלהם מסגיר אותם. זהו מבט של אנשים שחיים בתוך רשתות חברתיות, שמבינים שהאירוע קיים רק אם הוא צולם והועלה ללייב. הם לא מקריבים שה לאלוהים, הם מקריבים את המציאות לטובת ה-x.

ההשוואה לציורי הרנסנס היא כמעט אכזרית. שם, האמנות שימשה כגשר אל האלוהי, כאן, הפעולה הדתית היא סוג של "תיירות פנים" קיצונית. המשתתפים הם ניצבים בהיסטוריה של עצמם, מנסים לגרד משמעות מתוך טקסים שאיבדו את הקשר האורגני לחיים. הכבשים, בתמימותם הבהמתית הן היצורים היחידים בתמונה שאינם משקרים. הם לא יודעים שהן "סמל" הן רק רוצות לחזור לדיר.

יש משהו נוגע ללב, כמעט מעורר רחמים, בחבורה הזו. זוהי התפרצות של פרימיטיביזם מלאכותי בלב העיר שמזמן הפכה למוזיאון פתוח. הם מבקשים "לחדש ימינו כקדם", אך הם עושים זאת בתוך עולם שבו הכל כבר נצרך, נלעס ונמכר, זהו הקיטש המשיחי בשיאו. הערבוב בין פנאטיות הדתית לבין אסתטיקה של מתנ"ס בקרית ארבע.

החיילים והשוטרים העומדים בצד הם המבוגרים האחראים היחידים בקרקס הזה, אך גם הם נראים עייפים, כאילו הם מבינים שהם שומרים על הזיה קולקטיבית. בסופו של דבר, הצילום הזה הוא מצבה לא לבית המקדש, אלא ליכולת הציונים הדתיים להבחין בין אמונה עמוקה לבין פרובוקציה ויזואלית דלת תקציב.