לא בחרתי להיות אמן, זה קרה. ברגע הזה בחיי אני יכול לבחון את הקשר המתמשך שבין פעולה לתוצאה על פני עשרות שנים, בחיי ובחיי אחרים. ב״קופסה השחורה״ שאנו נושאים ב״מסע החיים״ יש דברים שהוכרעו ועוצבו עוד בטרם היה מקום לבחירה כלשהי, עניינים של ביוגרפיה ונסיבות חיים; נסיבות אישיות שעיקרן מסתכם ב״חוסר״.

ה ״אמן״ שאני מכיר הוא מהגר נצחי, גולה בסביבתו הטבעית, מי שאינו יכול להשתרש בתוך הסדר החברתי הקיים. פליט ש ״מולדתו״ מתרחקת ממנו כלל שיבקש להגיע אליה. במצב הרגשי הזה אין תחנות ביניים ואין ערי מקלט. ״החוסר״ הוא המניע, האליבי, והמנוע שאתו אפשר להגיע רחוק למדי.

המצב הזה מציב את האמן בתפקיד המתבונן והמבקר החברתי, מי שנמצא בוויכוח והתדיינות עם סביבתו. חלק מהמסע הסיזיפי לפיצוי על ה ״חוסר״ הוא החיפוש המתמיד אחר הכרה וקבלה של האמן ושל מעשי אמנותו. בלעדי פעילות זו, המוכרת כחיפוש האמן אחר הקהל, אין למעשיו משמעות מזככת (״מרפאת״).

בפועל, הוויית האמן היא קונפליקט, שאין ממנו מוצא או פתרון. ה״חוסר״ הוא מי שהוא – זהותו המתבדלת או המובדלת. הצורך בחיפוש אחר קהל כופה עליו הסוואה, טשטוש ומיסוך זהותו הנבדלת. הזהות המאומצת יכולה להיות של ה ״משוגע״, ״ילד הפרא״, ״הליצן״, ״הבדרן״, ״המהפכן״, ״יזם התקשורת״, ״איש המסתורין״. תמצית הקונפליקט היא בן הזהות של מי שביסודו הוא ״בלתי מזדהה״, לבין הכורח או הצורך שלו עצמו להיות ״משתף פעולה״ עם מי שבהווייתו מגדיר את שונותו של האמן.

קונפליקטים כאלה ודומים להם מעצבים לא רק את טיפוס האמן כי אם גם את טיפוס ״המרגל״. הוא הטיפוס המתאים לתפקיד בארגוני ביון כסוכן חשאי, סוכן כפול ופרובוקטור. טיפוס שהזדהותו עם מאפשרת בו-זמנית מעורבות במעגל שמסביבו וריחוק ממנו, מי שעוסק בביצור עצמיותו ובטשטושה לחילופין, תוך נדידה מתמדת בין המציאות בה הוא נתון לבין עולם חלופי שהוא יוצר.

המצב הישראלי מקצין עד לפרדוקס את תפקיד האמן. עצם העיסוק בביקורת חברתית במצב הפוליטי-חברתי הקיים מסייע בקיבועו. האמן בפעילותו, ולו גם החתרנית ביותר, נדון להיות משתף פעולה ולשמש עלה תאנה. הוא מחזק את הסדר החברתי הקיים בכך שהוא מסייע ליצור לסביבתו החברתית תמונת עולם נורמלית כביכול, שבה יש מקום גם לאופוזיציה רעיונית ולביקורת (והופך להיות נקז ומסלקה מוסדרים ומבוקרים של תוקפנות).

לפני שנים פנה אלי בטלפון סטודנט לצילום באחד מבתי הספר לאמנות וביקש שאסייע לו בפרויקט הגמר שלו. לדבריו, הוא פנה אלי משום ששמע על עיסוקי באמנות פוליטית. בפרויקט שלו ביקש להתלוות לכוחות השב״כ (שהיה קשור אליהם) ולצלמם בפעילותם במחנות הפליטים הפלסטינים ברצועת עזה. כוונתו היתה ליצור מעשה אמנות מקורי, דוקומנט ביקורתי ימני...

ועל יכולתה של האמנות לטהר כל דבר אפשר עוד להרחיב ולהוסיף...

שוקה גלוטמן הוא אמן