שלושה ימים לאחר ליקוי הירח, אני יושבת במלון דירות בקומה 18, וסופרת 30 שנות נישואין. נמל חיפה משתרע מולי ומלחשש בשפת מכונות. ספינה אדומה נמשכת לאיטה ע"י שלוש גוררות זעירות. משאיות גונחות ברמזור וציפורים נחבטות על קיר הבטון של ממגורות דגון. וכשהאורות נדלקים מכסה עלטה את שכבת השומן הצף על פני מים, ובן זוגי ואני מתנגחים זה בזו על נירמול ועיקור האנושיות שלנו. הרוח מסחררת את קולותינו באוויר, נושאת אותם במעלה הכרמל אל המקדש הבהאי, מטיחה אותם במורדות ואדי ניסנאס והעיר התחתית. הנמל הופך לזפת שחורה ואטומה מכוסה בשמיים כהים.

"לא יודעת מה קורה", אני אומרת ליורם, "אני מנסה להקשיב לאחורי הקלעים כי האמת שבחוץ מתה. בשביל זה אני שומרת על עצמי מבפנים וממשיכה לעשות אמנות. מה יקרה אם הצער שלי על המצב יפגוש את שלך. מי ישמור עלינו אז?". "לשמור על מה"? שואל יורם, "להפך. בואי ננסה שהכאב שלי יפגוש בשלך. מה כבר יקרה לנו שלא קרה? את מבינה אותי, אצלי הכאב של השכול קופץ כל הזמן. אני רץ בחמש בבוקר על חוף הים ומרגיש חי ואז נתקל בסטיקרים עם תמונות הנרצחים של 7 באוקטובר מתנפנפים ברוח, ומנסה להדביק אותם בכוח אל לוחות העץ. הם מדברים בקולם של המתים ואני חושב על 900 חיילים שהלכו לנו, כמו 20 אוטובוסים הנופלים אל פי תהום בזה אחר זה".

אני מציצה מתחת למרפסת,קולטת שאני מביטה בבית קברות הנראה כמפה לתכנית בינוי שקרסה לתוך עצמה. העיר הזו בלעה את משכן המתים אל קרבה וממשיכה לכבוש את היבשה בדרכה לקו המים, וכבר הגיעה עד לרחוב העצמאות הנטוש בחלקו. גופי נסוג לסלון ודלתות זכוכית חוצצות ביני לבין הנוף. "שמת לב גם אצלך? "שואל יורם ומרים את ידו השמאלית, מתבונן בה בעניין. "תראי איך היד שלי מתקמטת. יש פסים על הבשר. העור כבר לא גמיש".

הולכים לישון בין סדינים לבנים בחדר זר, ואני נמוגה אל השכחה, זוחלת מתוך עורי אל עור אחר ושומעת דרך הנקבוביות את שירת העשבים. מאחורי הדלת של קומה 22, נגלית רצפת חלל התערוכה שבו אציג, מצופה באצה ירוקה, ומן התקרה מזדחלות על גבי חוטים שקופים, טיפות זהב רטובות. ואור פוגש באור והמראה יפה עד מאד, שונה מכל מה שמתרחש על פני האדמה. ושוב מתעוררת אל אותו יום, בו תקפו בדוחא ופערו חור בלב בניין ורוד, ועכשיו נוסעים בחלונות פתוחים על כביש החוף, חזרה הביתה לת"א. בוגנוויליה כתומה משתפלת מעל חומה, הטבה לרוכשי דירה, אירוע לב ורמת טריגליצרידים, מי יגיע ראשון לכסף?.“לא עוזבים אותך עם הפרסומות האלו", אומר יורם שנוהג על 110 קמ״ש. הגוף מונע על ידי הלב רק עד מחר. ביחד אנחנו חזקים יותר. מועדון הטבות, הזדמנות אחרונה.

וחזרנו, ויצאתי ושבתי, והלכנו לישון וקמנו, והתיישבתי בסטודיו. אני אישה בת 60 ובתוכי ממוקמת ילדה שמאזנת אותי, וזה לא רע. אתמול בערב עברתי טלטלה כשכתבתי טקסט אקסטטי בעקבות היכרות עם ספרות ההיכלות וההבנה שניתן ליצור שפה לאובייקטים רוחניים. הכול בגלל המשוררת רות שהגיעה לסדנא לכתיבה במגדל שלום. כשהקריאה את שיריה המכושפים, נגסה במילותיהם וליהטטה בנו כלוחשת לנחשים.

אני הוגה בעבודה שהתחילה משאריות תערוכה קודמת . שם עסקתי בבניינים הרוסים מעל פני האדמה ובמכרות נטושים בין קיבוץ בארי לקרחוני סבלברד. בעקבות מחקר על כספת הזרעים הגלובלית יצרתי קולאז'ים של צמחים שנובטים באפלה, וכתבתי מגדיר זרעים המפיגים בדידות ומאפשרים ראיית לילה. גם רשמתי שירי חושך,ומארי קירי והלן קלר נפגשו באחד מהם. האחת חייתה במחשכים והשנייה בחשה באדמה ומצאה בה אורית. צילום של ניומייט- המינרל העתיק בעולם הוצג בקופסת אור ותצלומי בניינים נגוסים שעל הקיר השתקפו בתוך הרצפה השחורה. האלכימיה בין הגופים בחלל יצרה ממשק בין מטה למעלה, ומבקר האמנות פיטשון, כתב על חזיונות אפוקליפטיים.

העבודה החדשה ממשיכה את זו הקודמת והמעבר מחושך תחתי לחושך עילי הוא בעצם שיח על אור. אני קוראת ליורם שיראה את ההדמיה להצבה." שוב שאבת את כל הצבע מהעבודות שלך", אמר. " נכון", עניתי, "הדיוקן שלי תלוי בקצה היקום, מפנה מבט אל הצד המואר של השמש. אני מתבוננת מלמעלה, רואה אבק כוכבים ואת אבן החכמים וצורות חיים אורגניות בתוך טרריום קוסמי. תראה מה האמנות מאפשרת לי".

"מתחת לאדמה וביקום זה חור שחור מבחינתי" אומר יורם ."אני חי עכשיו. כמה עוד נשאר לי? מה אכפת לי עידנים אחרים. אני שמח שאת עושה אמנות, זה מייצר חיים נוספים ביננו, ולא אכפת לי שאת גולשת מהסטודיו לסלון ולחדר השינה ומפזרת ניירות ואבנים בבית. אני גם מכיר בעמדה שלך שאמנות יכולה לרפא, אבל את באמת חושבת שזה דומה למה שנגה ואני עושים?".

נגה בתי מצילה ילדים בבית חולים ובעלי יורם מבריא חיות. ואני? מטפלת בצמחי הבית, שלפעמים מתייבשים ונכנסים לתוך האמנות, ובחתולות הרחוב שעלו אתנו לקומה 7. מקשיבה לשירים של קארן דלטון ,שבוב דילן אמר עליה שהלכה עם זה עד הסוף. על המקלדת שלי מודבק שטר של דולר. על הדסקטופ יש לא פחות מ-27 תיקיות ובבקבוק הרגיעון נותרו 3 טיפות. אחרי 35 שנים אין לי תהיות לגבי פעולת האמנות.אני בוטחת בה ומבקשת לשתף דרכה סודות מן העולם. חלקם שאינם נראים לעין מוטמנים בתוך שכבות החומר שמדבר בעצמו . "לפעמים נראה לי שכל האיברים הפנימיים של העבודות שלך נשפכים החוצה", אומר יורם. "את זה אני די אוהב אצלך, איך שאת רואה במקביל את החוץ והפנים ואת היופי עם האימה והגועל שבעולם הזה. ככה את מתבוננת גם בי?".

וישנתי עמוק וחזיתי בעולם קריסטלי. אפשר היה לראות בו מעבר לחומר. וכשקמתי ראיתי תערוכה ואת הסרט קרב רודף קרב, וקניתי ספר, ורזיתי בקילו, וקראתי שיר הייקו, ושטפתי כלים ואפיתי, ועשיתי זום , וצילמתי, ושוחחתי עם האקס שלי משנות ה-90, ישנתי וקמתי וכתבתי סילבוס אחרון לפני שבתון, ובדקתי מחיר של זכוכית שהתנפצה לפתע בסלון וחילצתי סתימה בכיור וסיימתי קולאז', וטיפלתי בכנימות בסוקולנט, בהעברות כספים, בכאבי פרקים ביד שמאל, והפקתי טסטים לשתי תערוכות, כאב ראש הציק , אך עבר לי, ואירחתי בסוכות אנשים שהכרתי בסדנת הכתיבה, וכבכל בוקר התעוררתי ב-3, וב-6 עברתי בסטודיו ויצאתי לפארק מהלכת יחפה על הדשא, מושיבה את כלבתי העיוורת לידי על ספסל ועוצמת עיניים, ורחש של עשרות ציפורים יורד עלינו. בדרך הביתה כשפגשנו בתן כחוש ובפועל ניקיון, רכנתי לאסוף עלה אל שקיק הליקוט, וחיבקתי בחופזה את עץ האקליפטוס הלבן.