כורסא צהובה מאת מרב שין בן-אלון

על תערוכתו של אולף קונמן עץ, משפחה בגלריה 39

2008

עוד לפני שראיתי את התערוכה של אולף, ידעתי שארצה לכתוב עליה אך מאחר שלא היה לי הסבר לזה, נטשתי את הרעיון. לפני כמה ימים בזמן שהייתי בסטודיו, הוצאתי את הקטלוג שרכשתי בפתיחה ועיינתי בו שוב. אחד הציורים שם, ציור של כורסא צהובה, משך אותי במיוחד. באותו ערב פגשתי את אולף בפתיחה במוזיאון. סיפרתי לו עד כמה הציור של הכורסא הצהובה ריגש אותי. אולף הציע שנפגש בגלריה. זה היה הביקור השני שלי בתערוכה ומצאתי את עצמי נעצרת שוב מול הציור של הכורסא הצהובה. שמו של הציור אינו מסגיר מאיזה סלון בביוגרפיה האישית והציורית של אולף הוא לקוח. ניחשתי שהוא מהסלון בארלסהיים. הבית הראשון.

אולף מראה לי את המקור הצילומי. תמונה קטנה וחשוכה. על רצפת החדר מונחים שני כתמים שחורים. שתי צלליות שהודבקו בנייר, מוסתרות מעיני הצופה, הצייר. אלו צלליות שני הילדים שישבו שם אז ושיחקו ורק ברכי האם השומרת מהבהבות בפינת החדר בכורסא ליד.

אולף מצייר את הסלון ריק. ציור בצבעי מים הופך לרצפה שנשטפת בצבע גואש כחול, בספריי חום הוא מרסס את תקרת הסלון ורק הכורסא הצהובה, דוממת ומרחפת, מוגנת בשכבת מסקינג טייפ, שורדת בשלווה ובבוהק את הדרמה של השכבה השניה.

אולף עורך מחדש את צילומי המשפחה. אני נדהמת מהאופן שבו הוא חושף בפני את המקור עצמו, עליו הוא מדביק סילואטות נייר המוחקות כביכול את הדמויות בתמונה. באופן מפתיע הוא בוחר שלא להשתמש בטיפול פוטושופ ותהליך הציור נעשה ישירות מתוך המקור הצילומי שהוא קטן ובאיכות ירודה. הדמויות אינן נעלמות מן התמונה אך הן יורדות לרגע מסדר היום הציורי. העובדה שאין מחיקה מוחלטת או העלמה מוחלטת של הדמויות היא מרתקת על רקע העובדה שבעולם טכנולוגי הרי אין פשוט מזה. הדמויות נשארות, כמונחות בצל. ממתינות לרגע שיגיע זמנן. אז יוסרו הרטיות, אז אולי אפשר יהיה לשוב ולהתבונן מחדש. לספר את הסיפור אחרת. אולף עוקב אחר הצילום בזכוכית מגדלת. דולה אינפורמציה ויזואלית של צורות וצבעים שיאפשרו לו כביכול 'לפענח' את סוד הסיפור המשפחתי השמור בהם. לעיתים חוזר שוב ושוב לאותה תמונה, מצייר אותה עם הדמויות הלכודות בתוכה כמו בתמונת חתונת ההורים. דימוי מפתח בתערוכה המופיע בשתי גרסאות. עם ההורים ובלי ההורים. כאילו מספר את הסיפור בשני חלקים. בפתיחת התערוכה, בקומת הכניסה לגלריה, ניצבת תמונת ההורים כמי שמקבלים את פני האורחים הבאים לתערוכה. זוהי תמונת הפתיחה. ממנה מתחיל הסיפור. בגרסה השנייה, המופיעה בקומה התחתונה, ההורים עזבו את התמונה. נמחקו ממנה. ובמקום שהם עמדו נחשף חור שחור- פתח הרובץ בירכתי התמונה, שאיש לא הבחין בו בתמונת המקור. הציור הופך לציור מופשט ואולף, המתקשה לתת לו שם קורא לו 'סגול לתוך שחור'. מעתה, הוא זה שתפקידו לנסות לתאר את מה שנמחק, נעקר, הושתל והודבק במקום חדש. את מה שהפך מסגול לשחור. אחר כך לציור. אולף מפקיע את הסיפור מתוך הציור ואת הציור מהסיפור. מנסה להישען על הסיפור כמסגרת ולא להישאב לדרמה. להמשיך לדבוק בציור. באילמות של הציור. בודק את הגבולות בין ציור ריאליסטי למופשט.

מתוך תמונה בו מחזיקה אותו אמו כשהוא תינוק הוא מצייר את מה שנמצא ברקע הצילום, כמעט כתפאורה. נדבק דווקא לכתם האדום הבלתי מפוענח המתגלה בזכוכית מגדלת כשחציו מוסתר מאחורי הדמויות. נטפל לטפל ומעמיד כעיקר את הנרטיב של הציור המופשט. כאילו הציור חסר המילים, מאפשר לו לקבל את הבלתי מפוענח. את הבלתי ניתן להמללה.

אך הסיפור דולף החוצה דרך שמות העבודות ומהלך על הצופה קסם ומסתורין. הילמר, כריסטיאנה, מרקוס, ארלסהיים, סלון בארלסהיים, כמו הוצאו מספור אגדה רחוק. השמות אינם חושפים דבר ממשי מהסיפור האמיתי שהוא סבוך ובלתי שגרתי. אך הם יוצרים תחושת מרחק סיפורית. מפתים את הצופה המקומי בזרות שלהם. ודווקא המרחק עבור הצופה הוא המקום שבו אולף מרגיש קרוב. הוא חי את הזרות שלו כמי שמבין שהדי.אן.אי היצירתי שלו נמצא שם. בסיפור. באופן שבו אנחנו זוכרים את הסיפור, מספרים את הסיפור ועורכים אותו מחדש כל פעם דרך עיניים של תקופה אחרת. אך גרעין הסיפור, זה הנמצא באוסף צילומי האלבום הופך לחלק מהזכרון שלנו המילולי והוויזואלי עד שאנחנו כבר לא יודעים אם אנחנו זוכרים את הסיפור או את התמונה באלבום.