נפגשים. ממשיכים. יוצרים. מכירים אחד את השני. יהודים וערבים מלאי שמחה.

ילדים עוברים, צוחקים, משוחחים, חוקרים, מגלים דברים חדשים.

אני שמחה מאוד.

מאושרת.

בשבילי כל החיים זה מעגל היכרות גדול.

אנשים באים ואנשים מתחלפים.

זה היה מפגש אמיתי.

כמו היצירות שלי, שכל הזמן מתחלפות, מתחדשות, עוברות ממקום למקום, נודדות. כמו החיים של הבדואים פעם. אין סוף להמשכיות בחיים וביצירות.

אני סורגת סלסילה יפה, בוחרת חוטים ומתחילה לסרוג על רשת של מאוורר מקולקל. ממחזרת אותו. נותנת לו חיים חדשים. סורגת חלומות. חיבור יצירתי.

אני מסתכלת על החוטים הצבעוניים.

את הצבע האדום אני אוהבת. יש הרבה צבע אדום בחיים שלי. הוא מסמל לי את החוזקה, האהבה, האנושיות. אני אישה חזקה, מלאה באנרגיה אוהבת, נותנת מכל הלב. הצבע האדום נפוץ מאוד בעשייה שלי, נוכח.

אני עוברת בין החוטים ובוחרת בצבע הצהוב. הוא כמו קרני השמש. השמש זורחת בכל פעם מחדש. אני תופסת בידי עוד צבע ועוד צבע. ירוק זית. אני בסתיו. הכול יבש. אני רואה ירוק, סורגת ירוק. מקבלת בשורה טובה על שחרור החטופים והפסקת המלחמה.

ואז יש אור. צבע כחול. צבע השמיים. מתבוננת בשמיים.

שומעת קולות של אנשים, של רגליים זזות בין הסדנאות. לאט לאט אני שומעת קולות של רוחות, של גלים, של אבק. נוף הסתיו.

הסריגה מתקדמת. כמו עונות השנה, הזמן ממשיך והיצירה ממשיכה. הלב דופק בכל פעם מחדש.

את מי אפגוש עכשיו? מה הוא יגיד? על מה נדבר? מה תהיה המילה הראשונה? וואו. אני מפתיעה את עצמי בכל פעם מחדש. סיפור ועוד סיפור.

סורגים עתיד. ממשיכים. ממשיכים ביחד. כולנו ביחד נסרוג חלומות. נסרוג עתיד. כל מי שעבר לידי הופתע מהיצירה, מהרעיון חדש. וואו, איך את עושה את זה? רעיון גאוני.

מהיום לא נזרוק מכסים של מאווררים. נשמור אותם ליצירה.

עברו עליי חמישה ימים של כיף, של עשייה. לא הרגשתי איך הזמן עובר.

האמת, לא רציתי שזה יסתיים.

שכחתי מהכול. זו תרפיה.

אני נפגשת עם ליבי. הוא מדבר אותי.

זה עשה לי טוב להכיר הרבה אנשים. החלפנו דעות.

אנשים טובים סורגים חלומות.

ראיתי אנשים שמחים, נרגשים, אוהבים, כואבים, עצובים. שואפים לאור, לעתיד חדש.

ילד קטן בא לסדנה. ילד חמוד, טהור, בן ארבע, מתוק כזה, מתעניין. רצה לנסות, לגעת בחוט ומחט, במכסה של מאוורר ישן.

שאל את אימו: מה היא עושה? מה זה?

היא סורגת על מאוורר ישן, היא ענתה לו, ממחזרת דברים והופכת אותם ליצירת אמנות יפה, לשימוש חוזר.

אני מסבירה איך הסלסילה משמשת אותנו לסוכריות בחתונות. בחינה כל הנשים בלבוש מסורתי, סמל הבדואיות. כל השמלות באוהל הן כמו יצירה צבעונית. נשים שמות את הסלסילה על הראש ורוקדות יחד.

אימא, איפה היא גרה? הילד שואל.

אני גרה ביישוב שגב שלום, אני עונה.

אתם יישוב מוכר? היא שואלת.

כן, אני עונה.

אימא, מה זה יישוב מוכר? הילד מוסיף לשאול.

יישוב מוכר על ידי המדינה, עונה לו אימו.

למה המדינה צריכה להגיד על יישוב שהוא יישוב מוכר? הוא תוהה.

יש אנשים שגרים ביישוב לא מוכר, אני אומרת, בלי מים וחשמל ומגרשים לבנייה. יש אפילו אנשים שהמדינה הרסה להם את הבית, והם ללא קורת גג.

זה לא בסדר, הילד אומר, המדינה הזאת לא טובה. היא מדינה רעה. איך היא משאירה אותם בלי בית? יש שמש, וגם קר בלילה, אנחנו ישנו הלילה באוהל, והיה לי קר.

זאת מדינה רעה, הוא אומר שוב.

אני מסתכלת על הילד ומתרגשת שהוא מדבר כך ואומרת בליבי: עדיין יש תקווה. אנשים עדיין מגדלים ומחנכים דור טוב. שמבדיל בין הטוב והרע.