בעמודים הבאים אני מבקש לנסות ולהאיר ממספר כיוונים זירה רעיונית, שבתוכה הולכת ומתפתחת בשנים האחרונות אמנות מיצב בארץ. האמנים שטקסט זה מתבונן בעבודותיהם יוצרים מתוך זיקה הדדית ומתוך פרספקטיבה דומה. אני רואה בזירה זו, ובשפת המיצב שמתנסחת בתחומה – (על ידי האמנים המוזכרים כאן, כמו גם אחרים ששייכותם מובהקת פחות) – עשייה שמגלמת הצעה אמיתית ונדירה באינטנסיביות שלה. דברים אלה נכתבים מתוך זירה זו, ומתוך הדיון שמתנהל בה.

אינני מבקש לטעון כאן בשם "המיצב". כך, למשל, הטקסט איננו מתעניין במיצב הארכיטיפי, זה המתגדר בטריטוריה ברורה (ומאפשר פיזור וחופש רק בתחומי גבולותיו של המיכל המוסדי). מה שיעמוד בלבו של הטקסט הוא המיצב המבקש לפתוח את המערכות התחביריות ולהפעיל את הפוטנציאל הטמון בחוסר היציבות שלהן.

הפרספקטיבה הפנימית שממנה אני מדבר, והפרובלמטיקה הכרוכה בשימוש בשם הגוף "אנחנו" – כמו גם הגסות הבלתי נמנעת שבניסוח קווים משותפים לצורך הצבעה על מגמה – הובילו את הטקסט להיכתב כפוליפוניה של דוברים: אינטרפרטציה, ביקורת, פתוס מניפסטי ושיעורים. בחירה זו באקט הפוליפוני נובעת מהרצון להאיר את הזירה המורכבת, תוך לקיחת אחריות על הפתוס הכרוך בדבר.

שני צירים שנראים לי עיקריים ביחס לעשייה הזו יעמדו במרכז הטקסט: הראשון עובר דרך תפקידן של רגישויות עיצוביות וסגנוניות בפיתוח של מבנים מופשטים בעשייה המיצבית; הציר השני נוגע באיכותו התיאטרלית של המיצב. ציר זה ייגע ברגישות לפרובלמטיקה של מערכת היחסים עבודה-צופה, ובתיאטרליות של הצפייה, והדרמה של המיצב-כצורת-תקשורת. אספקטים אלה – הרגישות לשפות עיצוב והנטייה למבנים תיאטרליים-טרנסצנדנטיים – אינם מובאים כאן מתוך יומרה לפרש את ההתרחשות המיצבית הזאת אלא כדי להצביע עליה ולפתוח אליה פתח.