אם כוונת מאמרי בחוברת מס' 1 של "החברה" היתה להוכיח את קיום ההשפעה המוחלטת של המצב הפסיכולוגי והחברתי על יצירות האמנות, הרי המטרה הפעם היא הוכחת קיום ההשפעה הגיאוגרפית על היצירות הללו.

בכל יצירה משתקף מקום מוצאה, אין מכירים את "מולדת" היצירה מצדה החיצוני גרידה, כגון החי, הצומח, התושבים עם הלבשתם, הארכיטקטורה וכו', אלא מתוך משהו יותר רציני ועמוק, המדבר אל לבנו והנובע מנשמת היצירה, אם אפשר להתבטא כך. האוירה המיוחדת הנ"ל נוצרת על ידי שני גורמים: האחד הוא הבטוי הציורי החיצוני לבעית האור והאויר של המקום הגיאוגרפי הנתון, והשני הוא בטוי ציורי פנימי, המביע את לבטי המחשבה והרגש של היוצר בחפשו פתרון לבעיה הנפשית של אותו מקום גיאוגרפי.

ציירי תקופת הרנסנס לא שמו לב לצד הגיאוגרפי בקומפוזיציות שלהם על נושאי התנ"ך, או הקדושים הנוצרים ובהסתכלנו במחזות המובעים בתמונות הללו, נדמה לנו שהם התרקמו באיטליה. תופעה זו היא טבעית ונמצאת בהתאמה עם ההנחה שבכל יצירה משתקף מקום מוצאה אעפ"י שהמומנט הגיאוגרפי לא תפס כל מקום בהשקפת הציירים האלה, אשר בכל נימי נפשם התמסרו לחפושי דרכים ופתרון הבעיות המסובכות של תקופתם וארצם.

כדי להווכח, מה שלובים ושזורים הם לבוש היצירה ונשמתה. נסתכל נא בתמונות הנוף המצוירות בידי ציירים־תיירים במשך זמן סיורם. העפת מבט קל מספיקה כדי לקבוע את המלאכותיות שבהן ואת חוסר ערכן האמנותי. ביחוד בולטת תופעה זו בדברנו על ארצות אכסוטיות בכלל וארצנו בפרט. הציירים הרציניים ביותר, התופסים מקום חשוב על במתי האמנות באירופה, נופלים כאן קרבן לזולות ו"מתיקות" אוריינטלית, מי אינו מכיר את הצבע הצהוב שלהם עם הקונטרס הסגול החריף, כאמצעי עלוב להבלטת זוהר השמש השוטפת את נוף ארצנו.

האסכולות האירופיות אינן מתאימות לתנאי ארצנו, כי האסכולות הללו באו כדי לפתור את הבעיות הקשורות בתנאי אקלים ארצן והן הסכום של הישגי החיפושים והנפתולים באותו כיוון. את נוף ארצנו יכול לצייר רק האמן החי, המרגיש והמכיר אותה הכרה פיסית ורוחנית גם יחד. מאידך גיסא, רק בני אירופה שנולדו וגדלו על אדמתה, שנשמו את אוירה וקלטו בעיניהם את זיו נופה, היו מסוגלים להגיע לתוצאות חשובות בתארם את ארצם ביצירותיהם.

הגורם הגיאוגרפי קיים גם בשטחי אמנות אחרים, כגון בספרות. איך אפשר להסביר את סגנונה המיוחד של ספרות־סקנדינביה, הסגנון הנהדר, המעורפל והמלא סודיות פלאים, בלא לקחת בחשבון את נופה ואקלימה הנשגב, הקודר ועטוף ערפלי קסמים. הרי סביבה זו שהיא מלאתי הוד ורז אינה משתקפת רק בתאור אשר ביצירה ספרותית, אלא גם משפיעה על דמיונו של האמן, מוסיפה לו כנפי מעוף ומובילה אותו לעולם האגדה.

צד אפייני זה אינו מתבטא באמנות־הציור על ידי "מצב רוח", אלא בעצם סגנונה ובטכניקה המיוחדת. בדרך זו נוכל גם להבין שהאסכולה "האימפרסיוניסטית" היתה יכולה להווצר רק באוירה המתאימה לכך באירופה. יוצרי ה"אימיפרסיוניזם", אשר ראו את החפצים, הדמויות, הצמחים וכו' לא כיסודות נפרדים של סביבתם, אלא כמשהו שלם ומאוחד, בו התמזגו שפע קרני שמש ואויר ספוג ערפל וקדרות – תארו את העולם כצרוף של כתמי צבע עסיסיים ומשחק צל ואור "הפואנטליסטים" עם סירה בראשם הרחיקו לכת בכיוון זה, בתארם את הנוף כצרוף נקודות אין מספר של צבעים שונים, אשר בהתמזגן יחד במרחק ידוע, הן יוצרות אילוזיה של שלמות אחת הרוטטת כולה על ידי וויברציה של אויר ואור מסנוור.

שיטה זו אינה מתאימה, בשום אופן. לתאור ארצנו בגלל תנאי האור והאויר שלה. בגלל האור החזק והאויר הנקי והשקוף נוצרים ניגודים חריפים בין צל ואור ובין צבע לצבע, בלי כל הדרגה, הגופים בולטים בחריפותם הגסה ובמקום הרמוניה של סולם צבעים עם כל הניואנסים שלהם, נוצר צרוף של צבעים נפרדים ו"צרחניים". והיה כבר מי שאמר, שארץ־ישראל עושה רושם של נוף מצויר בידי אמן בעל תפיסה זולה ומחוסר כשרון.

אם באירופה הצייר רואה לפניו, נוף מושלם עם הפרספקטיבה של אוירה וצבעים "תרבותיים" ועליו רק לעבד אותו בהתאם להשקפותיו וסגנונו – הרי בפני צייר ארצנו מופיעים רק יסודות נפרדים ועליך להשתמש בהם בתור לבנים לבנין התמונה, שהיא כולה פרי יצירת דמיונו. עליו ליצור לא לפי העולם החיצוני המסובב אותו, אלא מתוך עולמו הפנימי. בתוקף התנאים המיוחדים הנ"ל נאלץ האמן הארץ-ישראלי להאחז באסכולה ה"אכספרסיוניסטית", או לסלול דרך חדשה המיוחדת לפתרון הבעיות הקשורות בתנאי מולדתו. בכל אופן, תהא הדרך מה שתהא - היא תהיה תמיד קרובה יותר ל"אכספרסיוניזם" מאשר ל"אימפרסיוניזם". ולא מקרה הוא שבהשוותנו את ציורי המזרח, כגון של מצרים העתיקה, יפאן, סין ופרס ליצירות האכספרסיוניסטים", נהיה נדהמים מהדמיון הרב הקיים ביניהן. בעמנו בימי קדם לא היתה קיימת אמנות הציור בגלל האסור מטעם הדת, אבל נסתכל נא רגע ביצירות ספרותיות שלנו, ב"שיר השירים" למשל, נעביר נא לנגד עינינו את האשה המתוארת ביצירה ספרותית זו — האם אפשר לצייר משהו יותר אכספרסיוניסטי" קיצוני:

הנך יפה רעיתי הנך יפה!
עיניך יונים מבעד לצמתך.
שערך כעדר עזים שגלשו מה־ גלעד.
שיניך כעדר הקצובות, שעלו מן הרחצה.
שכולם מתאימות,
ושכלה אין בהם.
כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה.
כפלח השני רקתך מבעד לצמתך.
כמגדל דוד צוארך, בנוי לתלפיות;
אלף המגן תלוי עליו,
כל שלטי הגבורים.
שני דדיך תאומי צביה,
כשני עפרים הרעים בשושנים.

                                                                                (שיר השירים, פרק ד'; א, ב, ג, ד, ה)

איזה אמן, הקיצוני ביותר מהאסכולה האכספרסיוניסטית, היה מגיע לתאור דמיוני ועז יותר.

לביסוס השקפה זו יכולה לסייע גם עובדה אחרת, והיא: נסיעת שני ה"אכספרסיוניסטים" המובהקים וון־גוג ופול־גוגן למקומות שהיו מתאימים למלוי תפקידם של האמנים הנ"ל בגלל תנאי אקלימם, והרי המקומות האלה - דרום צרפת ואיים אכסוטיים - דומים יותר לארצנו מאשר לאוירה הרגילה של אירופה. למה, בכל זאת, בניגוד למסקנות ההגיוניות, אין אנו עדים כאן לקיום האסכולה מסוג זה? תשובה לשאלה זו אפשר לקבל כשמבקרים בתערוכת התמונות.

הנערכות בארצנו. מספיק להעיף מבט קל ביותר כדי לעמוד תיכף על העובדה המעציבה של חוסר כל מקוריות ביצירות ובמקומה בא חקוי של ציירי חוץ לארץ. בתחילה, כשאמנות הציור שלנו היתה עוד בחיתוליה, היתה נטיה בריאה לבריאת אמנות מיוחדת, אבל האמנים היו עוד בלתי מבוגרים חסרי יכולת להגשים את המטרה. ודוקא עכשיו, כשאמני ארצנו הגיעו בהחלט לבגרות ודרגה חשובה, סטו מהדרך הנכונה בהתמסרם לחקוי האמנות האירופית. באופן זה הם שללו מיצירותיהם את ערכן האמתי, שהוא בבחינת התנאי המוקדם לזכות קיומן, והיא: המקוריות.

אין כוונת המאמר הזה לבקר את אמני ארצנו באופן נפרד ואינדיווידואלי, או לציין מביניהם את המועטים, היוצאים מן הכלל, אשר התמסרו לחפושים וסלילת דרכים חדשות לפתרון הבעיות הנ"ל, אלא לתת סקירה כללית על מצב האמנות לפי הצביון האפיני של הרוב המכריע, בלא להיכנס לפולמוס אישי עם מישהו.

*

בנגעי בבעית הציור מנקודת השקפה אמנותית כדאי גם להקדיש כמה שורות לבעיה שהיא יותר פרוזאית", אבל לא פחות חשובה ואולי גם מעציבה יותר. כוונתנו ליחס הקהל שלנו לאמנות ולאמנים, על יחס זה קשה לכתוב כי הוא, כנראה, איננו קיים לגמרי. אצל המבוגרים לא קיים כל יחס לאמנות ארצנו, כי הם "מאמינים" רק באמנות חוץ-לארץ. יש בזה סימפטום של תפיסה גלותית: לזלזל בכל ערך לאומי עצמי. יש הרבה מקרים, שבני הישוב. בחזרם מטיול לאירופה, מתפארים בפני חוג מכריהם ביצירות שהביאו מחוץ לארץ ואשר שלמו בעדן סכומים גדולים בלא לדעת, שאין להן כל ערך אמנותי ושיכלו בפחות כסף לרכוש יצירות בעלות ערך אמנותי הרבה יותר גדול אצל אמני הארץ.

לדור הצעיר אין כל יחס לאמנות בגלל חוסר חנוך מתאים, באשמת מוסדות החנוך שלנו, אשר אינם מקדישים אף שעה אחת בתכנית הלמודים לתולדות האמנות וכל הכרוך בה.

על היחס של הישוב לאמנים עצמם אפשר לומר עוד פחות מזה, או אולי יהיה נכון יותר להסתפק בכמה אנקדוטות העלולות להגדיר את המצב. כשאמן עונה על שאלה, מה מקצועו, פונים אליו בשאלה נוספת: "ובמה אתה עוסק באופן רציני?" או בשאלה אחרת: "וממה את מתקיים?" חסרה לנו בארץ האריסטוקרטיה בעלת המסורת התרבותית, או האינטליגנציה בעלת האמצעים, שבחוץ לארץ הן הרוכשות העיקריות של דברי אמנות. אבל קיימת אצלנו תופעה אפינית אחת: היחס לאמנות מצד ה-Parvenusשלנו. אותו המעמד, שאצלנו הוא כה גדול, שיחק תפקיד בעל ערך בתקופת אחרי המלחמה באירופה. אנשים אלה, אשר מחוסר תרבות לא היה להם כל מושג על ערך האמנות, רכשו בכל זאת יצירות אמנות בסכומים ענקיים, כדי להדמות לאריסטוקרטיה כדוגמת אותו Bourgeois Gentilhomme של מוליר, אבל בדרך זו הביאו תועלת כפולה: קודם כל, על ידי תמיכתם החמרית באמנות ושנית על ידי הפצת יצירות אמנות בתלותם אותם על כתלי מעונם, מה שגרם להתענינות מצד המסתכלים והדור הצעיר, אשר קיבל גם בזמן הוא חנוך מתאים בבתי הספר. אבל לדאבוננו הגדול, מעמד זה, של אלה שהתעשרו, אינו שואף לגמרי להדמות לאיזה מעמד נעלה ממנו, כי, הוא מאמין שבצברו עושר גדול, הוא נעשה החשוב ביותר ומביט על סביבתו וביחוד על האמנות "הבטלנית" בבוז ובטול. זאת היא אחת התכונות השפלות ביותר של הטפוס הגלותי המבטל את הכל ובתוך זה גם את עצמו.