הופעתנו המשותפת היא נסיון התחלתי של יצירת סגנון לאומי כולל, התואם את רוח בנינה של ישראל החדשה. 

אנו קבוצת אמנים לויתן - אמנים ישראלים של הרבע האחרון של המאה העשרים.

הבסיס המדיני שלנו - הציונות.

הבסיס הרוחני שלנו - המיסטיקה היהודית.

שלושה יסודות קובעים את עמדתנו האמנותית: 

1. פרימיטיביות

2. ס מ ל

3. א ו ת

אויבינו באמנות הם: 

א. היסטוריזם, פסיכולוגיה, פאתוס

ב. ספרותיות, אשלייה ויזואלית

ג. זלזול בחומר.

אנו מתנגדים לליאונרדו, למיכאל אנג'לו, לרמברנדט.

אנו מתנגדים לקלאסיות, רומנטיות, ריאליזם.

אנו מתנגדים לסוריאליזם, להשתעשעות וקונצפטואליזם.

אנו מתנגדים לאמנות לשם אמנות

כבוד נצח לעמיתנו בביזנטיות.

עממיות ואמונה - שני תלמים של דרכנו. דרך המוליכה אל אמנות יהודית חדשה, הראוייה לפלא תחיית ישראל.

פרושים

אין אנו מציעים תרשימים, דגמים מוכנים או תורות נוקשות, אנו רק גם השקפת עולם אמנותית שלמה. 

הציונות מהווה אותה שיטה כלל-עולמית הגוררת אחריה לא רק הבראתו הנפשית של העם, אלא גם תחיית סגנון קיבוצי באמנות, תחייה שוות-ערכים לתחייה היסטורית.

הגיעה העת לעבור ממשחקים מעודנים אישיים לעבודה אמנותית כלל-לאומית. אנו רואים את האמן הישראלי כעובד בעל תבונה ולא כרב-אמן מתגנדר.

אין אנו מציעים תרשימים, דגמים מוכנים או תורות נוקשות, אנו רק מצביעים על הכיוון הברור של החיפוש.

כיוון זה אינו מוביל אל האוצרות העשירים של אירופה ושל ארצות-הברית, אלא משמש מוליך אל הלב והמוח של הרוחניות היהודית.

פרימיטיביות: דימוי דמיוני ופולקלורי, הצומח מתוך מופעים ממשיים של הישות שבשפת העם, המוסר מדור לדור את כינוס תולדות הגוף והרוח - האגדה.

סמל: שפת הנביאים המיסטית - פעולת ראייה של אחדותנו עם הבורא - סימן מדוייק של הקשר בין הגוף לבין הרוח - הקבלה.

אות: התגשמות מאגית של ההגיון - מכשיר המוסר, האמת והטוהר - דרך למגע עם הבורא - עשרת הדברות - התלמוד.

פעולתנו - העבודה עם החלל ועם הזמן בכל סוגי החומר שהעין קולטת.

ארועי תולדות העם היהודי מעניקים לנו השראה, לא כסיפורת הנתפשת בדרך רומנטית באשר לאירוע - אלא כאותו מיכלול של סמלים אשר טמונים בכל תנועה וצעד מצעדי העם.

הגרועה שבפורנוגראפיות  –  תאור זקנו של נביא.

הגרועה שבשחיתויות - תאור פני אדם, כפנים חושניות מבחינה פסיכולוגית.

משחק ויזואלי וכהה זה קבלנו מידיהם של הלוליינים הגדולים של הרנסאנס, שלא רצו לעבוד את הבורא, אלא נכשלו בסגידה לאנוכיות עצמם.

אנו שוללים בכל תוקף את זכותו של האמן לנצל תחבולות ויזואליות בתמונה, בפסל או באובייקט, המדמים את היצירה האמנותית לתיאטרון גרוע והמורידים את עבודת האמן עד לחיקוי ישיר לטבע.

אנו שוללים בכל תוקף את זכותו של האמן למחשבה ספרותית הגיונית (או בלתי הגיונית).

אנו שוללים בכל תוקף את זכותו של האמן להחלפה מיכנית של חומרים, עץ, פלאסטיק, נייר, בוץ, שיש, מים, חפץ שבור, או חתיכת פח - כולם אצילים במידה שווה ומתאימים לעבודתו הנעלה של אמן, אך בתנאי של מתן משקל מדוייק לחומר, אורגאניות הדדית של החומרים, והתאמתם לרעיון הפלאסטי.

קללת האמנות לשם אמנות רובצת עלינו כחטא הקדמון.

אנו קוראים לזכור כי האמנות איננה מטרה לעצמה, אלא מדרגה בדרך אל האלוהים שבנפש האדם.

האמנות היא רק פונקציה, תפקוד, דרך נצחוננו על החלל ועל הזמן אנו מטהרים את עצמנו ומתעלים - זה תפקידו של האמן - וזה מצבו ביחס לחומר בו הוא עובד.

והרי אלה שקדמו לנו: אמני מצרים העתיקה, יוצרי בתי-הכנסת העתיקים, אמני ביזנט, אמני האזטקים והמאיא, והקונסטרוקטיביסטים ופוטוריסטים רוסים.

מאחדים אותם עמנו הבנה זהה של מהות היצירה האמנותית, היינו, שיטות מעשיות של עבודה.

כשאנו מדברים על ערכי-עם, אנו מתכוונים לאמנות הפונה לחוכמת הלב היצירתית של כל צופה ללא יוצא מן הכלל. 

כשאנו מדברים על אמונה, אנו קוראים להבנה מיסטית של העולם על ידי האמצעים של האמנות המתארת.

ירושלים, 1976.