אם אקפוץ אל הריק או אפול נפילה חופשית, ללא רשת, תמיד אגלה שיש משהו שתופס אותי למטה.

הרעיון הזה נשאר איתי לאורך השנים, איני זוכרת אם אם נאמר לי או שמא המצאתי אותו. זו דרך קיצונית לחזור לעצמי.

כרשמת, אני סומכת על הנפילה. מרחב שנפער בין מה שידעתי לבין מה שאני עומדת לגלות.

אני מתמסרת לקו, חוט שנמתח ממני והלאה, דרכו לא ידועה לי. גם הליכה על חבל עשויה להיות הליכה לאיבוד. אני גולה בארצי, ואין הבטחה לשיבה. רק להאזין, לקבל את כל מה שיכול להשתבש, להיפרם, להיבנות. מה שלא שיחררתי מופיע על הדף כדי שאפגוש אותו. אחרי שהשלתי הכל, ויתרתי על הכל, הוא מגיח מתוך הקווים: הבלתי ניתן להכחשה, ואליו אני מתמסרת.

קודם חליתי, ואחר כך אתה. אני שרדתי ואתה הלכת מהר מאוד.

אחרי שהלכת ניסיתי לא פעם לכתוב לך. לא רק באזכרות שלנו, נטולות הקדיש, אלא סתם כך.

לא הצלחתי לכתוב לאירועים האלה אף פעם, אבל כשכתבתי לעצמי, לפעמים פניתי אליך.

ניסיתי לכתוב לך, לא לאדם שהכרתי בחייו, לאבא הנאיבי והמתוק שהיה לי, לחקלאי שראיתי בך. ניסיתי לכתוב לאב - הרוח, נשמה יודעת כל. אז יכולתי לדבר אליך, על התהוות אחרת מתוך הנפילה, זו שהולידה מחדש את הכתיבה ואת הרישום, שבנתה אותי מחדש אחרי שהלכת, על ההימצאות בעולם מתוך חווית האבדה.

כתבתי לך: הרישום הוא שהייה שקטה בסף בין קיפאון לתנועה. עליי להותיר בפתח את כל מה שידעתי עד כה, לעבור דרך הרישום כמו מבעד לרשת אל תוך החושך של הנייר הלבן.

הנייר הופך לחדר ריק. כדי לראות דבר מה עליי לנוע. העיניים מתרגלות, מגששות את הדימויים. אני נעה סביב האובייקט שלי כמו בריקוד, מבטי נטען בגופניות, בתנועה פנימית.

האבא שהכרתי היה שואל אותי למה אני מתכוונת כשאני אומרת תנועה פנימית, כאילו אמרתי משהו בשפה אחרת. אני מנסה לחשוב איך להסביר לך.

בחדר הריק אני רושמת אקליפטוסים, את התנועה הרכה והלירית שלהם מצד לצד, כמו מטרונומים מכתיבי קצב או שעונים שסופרים את השניות קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. נדמה שהזמן עומד מלכת או שפשוט השתחרר ממסלולו הלינארי השגור, גלגלו נקע והוא שקוע בעצמו כמו במשחק.

אני חושבת על האקליפטוס מחוץ לחלון הסטודיו ועל האקליפטוסים בדרך לאבא שלך על כביש הסרגל. זה אירוני בעיני שניטעו כדי לשבור את הרוח, ושנמשכתי אליהם מתוך רוחי שלי שנשברה. הם מחזירים אותי אליך, לישראליות ולארץ שהכרת, ישראליות של לצלוח את הכנרת ושל געגוע לזמנים שחשבת לגדל פלפלים ליד יבניאל.

האקליפטוסים שלי ניצבים בריק של הדף, מתכופפים, לא מדברים את העבר שלך.

בטח היית מתחיל לדבר על הכנרת ומוסיף שאם כבר החלטתי לרשום אקליפטוסים אז אולי אחזור קצת לצייר מים כמו פעם. תמיד אהבת כשציירתי את הים. אהבת להתמצא, ולנקוב בשם ובדימוי, שזה כך וכך. כבר אז זיהית בקווים המופשטים שלי עצים. לא היית אינטלקטואל, אבל בתוך כל הפשטות שלך הייתה רוח, ואהבת אמנות, וגם ״חוש לאסתטיקה״, כך אמא מספרת עלייך.

תוך כדי הרישום אני זונחת את האקליפטוסים ורושמת שמלות בדמות צמחים מתעקלים. המימדים מתערבבים לי ומשנים את סידרם: מעשה, מחשבה, דיבור וחוזר חלילה. הרישום הופך למלאכת האילתור הנפשי.

כמה עוד אוכל להעמיס על הדף לפני שיקרוס?

הרוח עונה לי שהנייר הוא כלי הכלה אינסופי, ושרישום הוא מדיום שמתאים ללחוש בו סודות.

אם כך הכל במקומו הנכון, גלוי וחשוף על הדף. הגוף מגיח מתוך השכבות המצטברות, השקופות, מנושל מזהותי שהתפרקה. הנייר מכיל את כל תנועותיי, מאפשר את הסתירות בתוכי וסביבי. אולי אוכל לתפוס חוט דקיק שיתפור את כל השכבות בנקודה אחת וירימן לפני השטח, אוכל לפלס בתוכן דרך, תוואי והוא הופך ליישות חיה, משתנה. המקום הופך גוף והגוף הופך מקום.

אני נפרדת מהאקליפטוס, ממך, ומהסיפור שסיפרתי על מה שמצויר. הסדר נקבע מחדש בהצטברותם של הקווים, מתוך מערכת השיקופים שממשיכה להשתכלל, מתוך המראה הצלולה של התחושות - וודאות שאין לדבר בה.

אני נזכרת שלקראת הסוף שאלתי אותך איפה כואב, ואמרת לי שזה מופשט. הכאב היה וודאות רפאית שחלקנו.

אם היית כאן, בטח היית שואל למה רשמתי גוף והייתי אומרת לך שבגלל הכאב הוא לא מניח לי, ושמתבקש שיהיה עוגן בתוך הסערה, להקשיב מתוכו למשובש והפרום בתוך ההתמסרות אל מה שלא מתמסר.

אבא הרוח לא היה שואל.