top of page

דברי פתיחה במפגש בבית אריאלה "דיבור צפוף: איך לכתוב על אמנות?"


הבעיה של הכתיבה היא הקריאה, ממש כמו שהבעיה של האמנות החזותית היא הצפייה.


במסגרת הסיפור שאנו, כחברה, מספרים לעצמנו כדי להתגבר על הטירוף של האופן שבו החיים שלנו מאורגנים אנחנו מקדשים את הביטוי העצמי. אולי טוב שיהיה מקודש אבל איזה ערך יכול להיות לו כשהעצמי בעצמו, הדבר שאמור לבוא לידי ביטוי, מבוזה ומדולדל? מה בא לידי ביטוי כשאנחנו מבטאים את עצמנו? מה נמצא שם לפני שזה בא לידי ביטוי ומה קורה אחרי שזה בא לידי ביטוי? מי מאזין לזה? מה זה אומר להאזין לזה? מה קורה למאזין של זה?


יש בינינו כעת שקט גדול ואני מבריחה אותו. אני מבריחה אותו פנימה, לתוכנו. כי כשאנחנו שומעים קול בחוץ, משמעו שיש איזשהו שקט, יחסי, בפנים. וכשזוכה השקט לשרות בחוץ, הרי שכבר אין שקט בפנים. הטינטון הוא מין התגלמות גופנית של התופעה הזו. מי שסובל מטינטון, כמוני, לא יכול לשהות בשקט מבלי שיתחיל לשמוע קול גבוה, מתמשך, שאין לו מקור חיצוני. זו לרוב תוצאה של חשיפה לרעש, שגורמת נזק בלתי הפיך. מין מחלה עכשווית כזאת. אלרגיה לשקט.


מה עלינו לעשות בנוגע לרעש? כיצד נוכל ליצור חרש? ליצור שקט שלא מתוך שקט? היכן נמצא מקום ליצירתנו בתוך עולם מתפקע? האם נצפצף, כמו נהגי רכב פרטי העומדים בפקק? נחוש טינה כלפי הזהים לנו? נהיה הבעיה שעליה אנו מלינים? ואולי לא נוסיף דבר, לא נציג דבר, ונכלא כך בבדידות צדקנותנו, הרחק מהעולם?


שקט לא ישמע בתוך רעש. אין שום דרך להוסיף שקט. שקט לא מצטבר. עלינו למצוא מקום שקט בעולמנו, אבל אל לנו לשהות בו, אל לנו אפילו לגעת בו, שמע תפקע שכבת המגן ששמרה אותו כזה. דומם. עלינו להציב גדרות, לתלות שלטים. "אסור לגעת". עד שלא יטהרו ידינו, אסור לנו לגעת.


השקט ריק משומע. אל לנו לומר שמעו את השקט, עדיף שנאמר "ראו אותו". השקט הזה שאתם רואים, יום אחד הוא יפגוש את האוזן. יתגלה במלוא שתיקתו. לא לפני שיוסרו הפרסומות כולן. אלו שהתחזו לסרטים, אלו שהתחזו לסדרות, אלו שהתחזו לחדשות, אלו שהתחזו לעבודות אמנות, אלו שהתחזו לדעות, אלו שהתחזו לרעיונות, אלו שהתחזו למחקרים מדעיים, אלו שהתחזו לרעיונות, אלו שהתחזו לאלטרואיזם, אלו שהתחזו לפמיניזם, אלו שהתחזו לזהות. לא נשמע שקט עד שלא יוסרו.


עד אז עלינו לרמוז. עלינו לכסות ולהסתיר מבלי להתכסות ולהסתתר. אל לביטוי העצמי להיות ביטוי של העצמי. מה שמתבטא בעצמי מוכרח תמיד להיות אחר ממנו. שלא יוחזק העצמי בעצמו, שלא יחזיק מעצמו, יחשוב את עצמו, שלא ידבר פרסומות כאילו היו רעיונות. שלא יקנה לעצמו עצמיות בשעות הפנאי בשכר עבדותו.


מהו הצליל אותו שומע הסובל מטינטון? צליל רציף שאינו עולה או יורד. צליל שאין בו שום תנועה. מהו צליל ללא תנועה? הדומם החי. המוות בחיים. זה נשמע כאילו זה מגיע מבחוץ אבל זה לא. זה גם לא מגיע מבפנים, לא לגמרי. זה מה שהבחוץ עושה לבפנים.


סופו של דבר הוא תמיד ניצחנו של הבחוץ על הבפנים. אנחנו נתפרק. נפתח. הבפנים יהיה לבחוץ. קול הטינטון הוא קול שמפיקה האוזן כשהעולם כבר החל מכריע אותה. הקופסה המנוקבת, שהיא כל אחד מאיתנו, היא המקום בו יכולה המשמעות להישמר מפגעי העולם, אך היא יכולה לעשות זאת רק במידה והנקבים דרכם חודרים דימויים וקולות אינם אטומים וגם אינם פתוחים לרווחה. זה וגם זה יהיו מוות. מי שחפץ חיים מוטב לו להיות חדיר למחצה. כלומר, לזכור את המוות. להתבונן ולהקשיב לעולם הזה ולתת לעולם הזה, לאט לאט, לפרק אותו.

בית אריאלה דיבור צפוף

סוג הטקסט

הרצאה

מקור

סדרת דיבור צפוף, בית אריאלה

נכתב ב

שנה

2023

תאריך

30 באפריל

שפת מקור

עברית

תרגום

באדיבות

זכויות

מוגש ברשות פרסום

הערות