הימים ימי מלחמה, ואין כל חדש מלבד סירובו של האופק להיווצר. בזה הקרקס חסר הלוליינים, אני מונה כמעט שנה מאז אפשרתי לחומר להמציא מציאות.

כבר כמה חודשים טובים (צורת ביטוי, כמובן) שהמילים, המושגים וההגדרות התנפחו תחת ידיי המנסות לאחוז או לפרק או להפוך או לסובב את המציאות חסרת התוחלת הזו. המילים נשזרו לכדי פקעת סבוכה שלפתה בשרירותיות את כלל חלל הסטודיו. נשארתי עם שולחן הכתיבה שבביתי.

היום החמישה לאוקטובר 2024. אבות ישורון כתב ״מי שאינו כותב את התאריך מתחת לשיר עושה מעשה של העלמת מס.״ שיר? פיסול?

״אפשר שהוא דואר בקבוק, הנשלח מתוך האמונה  — שאמנם לא תמיד נלווית לה תקווה עזה — כי אם אי-שם ואי-מתי יישטף אל היבשה, אולי אל יבשת הלב. שירים שרויים אף הם מבחינה זו בדרך: הם הולכים אל משהו.״

ובשבילים מטופשים, רדוף בפעולות סתמיות, אני הולך:

——>

אני מניח את רגל ימין לפני רגל שמאל, ובעוד ימין נשארת תקועה ברצפה — אני מרים את רגל שמאל ותוקע אותה מלפנים, ואז מגיעה רגל ימין... לאחר מכן אני דוחף את השמאלית קדימה, ואת ימין, ואת שמאל... מה שמקדם אותי עוד צעד (או קברת דרך) הלאה. ואז בפניה את רגל שמאל לפנים, ושוב את ימין, ואת שמאל, ואז ימין, ולבסוף שוב את השמאלית; כך אני מניע את גופי — פוסע, הולך, צועד, או מהלך, מדלג, רץ, מתרוצץ, או פשוט — נע הלאה. הזזתי את הרגליים ובעקבותיהם את המותניים, את גבי וכתפיי, צווארי, ראשי, יד ימין וגם שמאל כמובן. מה בא קודם? שאלה חסרת טעם. משהגעתי, החלטתי לחזור לאחור. כשהסתובבתי — נתקלתי בעמוד, נעמדתי לרגע, שפשפתי את מצחי ונמתחתי לאחור (אבל קודם שלפתי מכיסי חופן נמלים ושחררתי אותן לחופשי) ופלטתי נהמה סבוכה לכיוון העמוד — מה שנראה כספּלִינוֹן משפריץ מים או פּוֹנס שהציתו סביבו עיגול אש. אתם יודעים מה קורה לאותם פּוֹנסים שמציתים סביבם עיגול אש?

הצל המרצד, שאין ביכולתם שום אפשרות לאחוז בו, מטריף את דעתם עד כלות, והם מתחילים לחוג סביב עצמם במעגלים. מכאן והילך, אתם יכולים לדמיין.

——>

אני הולך במעגלים בסטודיו

והנה נכנסים הם כולם בתריס הפתוח, כל אלו אשר אין בהם פשר, כמו היה פשר הדברים יצור כלאיים הנולד רק ברגע בו הכל מונח מגובש – על הרצפה, על המדף, על הקיר.

אני נעמד מול כוננית המגירות, מפרק אותה, מניח את המגירות האחת על השניה; פרופורציות לא רעות יש לפנים המגירה. אני מודד ומחלק את המידות האחת בשניה: יחס של 1.4, כמעט איקאה, כמעט 1.618 . לא רע.

בינתיים, אני מערבב חלב חמוץ בדבש ומצפה את פנים המגירה. יחד נודף מהם ריח שמעורר בי בחילה. לאחר מכן, אני מערבב מלט בפיגמנט שחור ושופך פנימה.

הדבש סמיך ובחלב גושים שאיני בטוח אם סמיכים או נוזליים. הם נמרחים במגירה, בתבנית. אין זו אמונה שיתחולל כאן מרד כנגד הבטון, אך התקווה (אף אם המזערית ביותר) שהחומרים יירתמו לכדי משימה משותפת וימרדו בצורה, יפרקוה, יחשפוה, כמו היה אותו מרד פתח לאלפי נתיבים לא ידועים, פתח לפוטנציאל.

——>

השישה באוקטובר. התרסקתי עם האופניים על הפרצוף ופתחתי את הגבה, מכה ברגל, בברך וביד שמאל. דידיתי פצוע אל הסטודיו; הדבש והחלב מפרקים את הבטון, הוא נדמה כבשר מרוט, כגוף שחזר מהרפתקאות או נרדף זוועות, תשוש, על סף אבדון — אך הדופק מסרב לחדול ממלאכתו.