אבא יקירי,

לפני זמן קצר שאלת אותי למה אני טוען שאני מפחד ממך. גם הפעם לא הייתה לי תשובה מספקת, אולי בגלל שאני באמת מפחד ממך, וגם בגלל שהתחושות שאתה מעורר בי לעתים קשות מכדי לכלוא במילים ולרכז אותן בצורה מסודרת במוח שלי. אפילו שאני מנסה לתת לך תשובה כתובה, זה לא הולך בקלות, כי הפחד ממך לא נעלם כשאני כותב, המשקל שלו חורג מהזיכרון שלי לפרטים קטנים או מיכולתי לנתח את מחשבותיי.

מבחינתך הכול מאוד פשוט. כלומר כך לפחות אתה מציג זאת בפניי – וגם, בלי לשים לב, בפני אחרים. עבדת קשה, הקרבת הכול כדי שיהיו לי חיים טובים ופשוטים, אני הייתי יכול לבחור בכל דרך שארצה, כי הייתי משוחרר מדאגות כמו האם יהיה לי אוכל על השולחן או לא יהיה לי אוכל על השולחן. אתה כמובן לא מצפה לתודה על זה, כי ילדים לא מודים להורים שלהם. אבל ציפית ואתה עוד מצפה ליחס אוהד. בניגוד לכך אני כמובן הייתי בדיוק ההפך. תמיד מעדיף חברים, תמיד מעדיף לכתוב או לצייר ולהיות קבור בחדר שלי. אף פעם לא הייתי כן מספיק אתך, אף פעם לא באתי אתך לבית הכנסת כשרצית, אף פעם לא היו לי רגשות חיוביים למשפחה, אף פעם לא עשיתי בשבילך שום דבר (בניגוד גמור ליחס שלי, לכאורה, לחברים שלי). כשאתה מסכם את פסק הדין שלך עליי, מתברר לי שכמובן אתה לא מאשים אותי ברוע לב, אבל אתה כן מאשים אותי שאני כפוי טובה ואדם קר. התפיסה שלך למעשה טוענת, בצורה סמויה, שאם הייתי רוצה הייתי יכול בקלות לשנות את הדברים. אתה כמובן נקי מכל אשמה, והיית הרבה יותר מטוב ואדיב אליי.

אני מסכים עם הגרסה שלך בדבר אחד: אתה באמת לא אשם בכך שאיננו קרובים. לפחות לא רק אתה. הרבה פעמים שמעתי אותך אומר את הדברים האלו, בעיקר בטון של תלונה. 'למה אנחנו לא קרובים?', אתה שואל בטון מאשים. אתה מאשים בריחוק את כולם; לא רק אותי. את האחים שלך, אותי, את קרובי המשפחה. 'הם ישאירו אותי להירקב', אתה אומר. המצב הקונקרטי שלך לא מצביע על בדידות שנגזרה עליך מלמעלה אלא על בחירה שלך, הכרעה שלך, במעשים, שכך יהיה המצב. כשאתה מאשים בקול רם בחלל האוויר – 'הם ישאירו אותי להירקב', אתה מצפה לחיזוק ממני. כמו שאמרתי, אין לי מענה טוב לטענות האלו שלך; אין לי מה להגיד. אני לא רוצה לפגוע בך ולא רוצה אולי לתת לך תשובה אמתית וכנה.

לפני כמה ימים ביקרתי אצלך ואצל אמא בבית. אתה כבר לא היית, הלכת לעבודה; אמא הכינה אוכל, ואני הלכתי להתקלח. בדרך כלל אני מעדיף מקלחות ארוכות וחמות, ששמות זין על המצב האקולוגי ועל הצורך לשמור על ישראל שמתייבשת. לא יכולת לאכוף משמעת, כי לא היית בבית; ובכל זאת כשנכנסתי למקלחת המבט שלך, שהיה נוכח בכל טיפת מים – גרם לי להתקפל, להתכופף, להפסיק את המקלחת כמה שיותר מהר. זה לא שאכפת לך מהסביבה. אתה פשוט רוצה לקצר את המקלחת כדי לרדות, לשלוט, לקבוע, לתת את הטון. המקלחת היא אולי המקום היחיד שבו אני שלם לרגע עם גופי העירום שאני כל כך שונא, והמבט שלך – בלי שתהיה נוכח בכלל בבית, הוא שחקן כל כך משמעותי. זה אולי הסבר טוב לכך שאני לא יכול לתת לך תשובה כנה. ולא רק לך; זו תכונה שלי. זה הגורם לכך שקשה לי לתת תשובה ישירה לאנשים, לומר להם את דעתי בכנות.

המבט הזה דרך זרם המים גורם לי מיד לתחושת אשמה שאני צריך להצדיק בסיפורים, הגיונות וסיבות. אי אפשר באמת לתת תשובה כנה כשמחפשים תירוצים. בדרך כלל אני עושה חזרה גנרלית בראש על העימות הבא; רב בכאילו עם האדם השני בראש, מדבר אתו, פונה אליו, מסביר לו, צועק עליו. במציאות כבר אין צורך בכך; הגעתי לפורקן. כשאני נפגש אתו אני רגוע, אין על מה לריב – כי כאילו כבר אמרתי לו הכול. אם אני נדרש לתשובה כנה, אני מגמגם; מקור הגמגום הזה הוא המבט שלך דרך טיפות המים החמים במקלחת.

תמיד אתה אומר שאותך אף פעם לא חינכו. עלית ממרוקו בגיל 18, ישר לעבודה הקשה. אולי בניגוד לאי-החינוך שלך, עליי אתה מפקח במוניטור. עליי יכולת לפקח מההתחלה ועד היום, וזאת בניגוד לילדך מנישואים קודמים, ש'נקרעו ממך', ועד היום כולנו משלמים על זה מחיר כבד. מספיק רק לשמוע את טון הדיבור שלך כשאתה אומר: 'התקשרתי אליך בבוקר' (כלומר: למה לא החזרת לי צלצול?), כדי להבין כמה אשמה אתה מייצר אצלי לכל תזוזה ותנועה. גם פה אני נאלץ להמציא תירוצים וסיבות; הרי מה אומר לך? שישנתי כי עשיתי סקס? או אולי כי עשיתי יותר מדי סמים אתמול?

אותי חינכת, כמובן. בגלל שהיית 'כל כך בסדר, והשקעת בי הרבה', בוודאות אמשיך לשמוע את העקיצות שלך על שאני בורח ממך, מתעלם ממך, לא מתייחס אליך כמו שצריך, שאני בוודאי מעדיף לצייר או לקרוא מאשר לדבר אתך, לשבת עם חברים ריקים מתוכן מאשר לשבת אתך ולשתוק. זה התחיל כבר כששנאת את פביאן. הוא היה ילד שמן וחולני, וזה התאים לי – כי היה קל לשכנע אותו לשחק משחקים שבהם בטוח היה מפסיד. הוא לא הפסיק להשתעל, וזה עצבן אותך – אז רצית שאפסיק להיפגש אתו. גם את איתי שנאת, כי הוא 'לא התקלח מספיק'. את שני הכלומניקים האלו העדפתי על פניך, כמובן. אף פעם גם לא באתי אתך מספיק לבית הכנסת (בניגוד לילדים של אחרים); אף פעם גם לא הייתי גלוי אתך ('למה אתה לא מספר שיש לך חברה? אני רק דואג לך'); אף פעם לא הערכתי את העובדה שאתה חשמלאי, ובטח אמנות היא נעלה ומוערכת יותר, אך כמובן בלתי יציבה. תמיד ניסיתי לברוח מהכישורים הטבעיים שלכם, אף פעם לא עזרתי לך מספיק בבית, אבל בשביל חברים הייתי מוכן להפוך את העולם.

את חוסר היכולת שלי לתת תשובה כנה אני תולה בעוד משהו – מלבד הרודנות שלך. אני תולה זאת במה שאתה אומר עליי לאנשים אחרים – לעומת מה שאתה חושב עליי באמת, כמו שאפשר להבין מההתנהגות שלך כלפיי. לפני אחרים (חברים בעבודה או בני משפחה או ידידים ממרוקו) ודאי תגיד שהבן שלך אמן. זה נשמע כמו פרגון טהור מן הלב, אבל בפועל זה רק כדי להפוך אותך לאדיר יותר, יוקרתי ורוחני יותר לפני בני השיחה שלך. דעתך עליי, באמת, שאפשר להבין מההתנהגות שלך כלפיי לאורך השנים, היא שהבן שלך הוא: קוויר, עדין, בכיין, אמן מבולבל וכושל. הרי הדוגמה הטובה ביותר היא העובדה שאתה עליי עם אמא, מעל הראש שלי, כשאני נוכח בחדר: 'למה הוא לא בא לבקר כמו הילדים של רמונד? למה הילדים של רמונד נותנים לו כבוד והילדים שלי בורחים ממני?'. הצביעות והסתירה בין איך שאתה מציג אותי לחברים ובני משפחה ובין איך שאתה מתנהג אליי כשאני בחדר, חמורה בעיניי מאוד. מה אתה מנסה להגיד? שהם מעמידים פנים שהכול טוב אצלם בבית, החברים ובני המשפחה ש'הילדים שלהם מכבדים אותם', ואתה – אתה הכן? הם מעמידים פנים ואתה אומר אמת? האם להשפיל את הבן שלך על שנכשל שוב ושוב בטסט הנהיגה שלו, בלי להבין שרק בגלל ההתנהגות הזאת הוא ממשיך להיכשל, זה לומר את האמת?

לפני שהמכתב הזה ממשיך מהאינרציה של עצמו – חשוב לי להבהיר: אני לא מאשים אותך בכלום. גדלת לבד, לא חינכו אותך. גם אל האחים הצעירים שלך היית אכזרי, וגם אל אחיי הגדולים היית אכזרי. חשוב לי שתבין שאני לא מאשים אותך; אבל חשוב לי שתבין שגם אני לא אשם. העובדה שאני חש אשמה על כל תזוזה שלי היא זו שמוציאה אותי מדעתי. אני לא חושב שאני מי שהפכתי להיות רק בגללך; ממש לא. פחד הגבהים שיש לי ושאני לא מצליח להיפטר ממנו קיים ללא קשר אליך. אבל העובדה שראית אותי כעדין וניסית לשכנע אותי בכוח לעלות לגג על הסולם הרעוע, כדי שאהיה גבר, ללא ספק עשתה נזק כפול. על הפחד שלי מאש הצלחתי להתגבר באופן חלקי בלבד, כשהכריחו אותי להדליק מצית בצבא! אתה קולט? בגיל תשע-עשרה? על הפחד שלי מהטבע הפתוח מעולם לא התגברתי; בכל פעם שאני יוצא לטבע אני בטוח שיעקוץ אותי דבר מה, יכיש אותי נחש או שאפול ואשבור רגל – וככה אסיים את חיי. גם מכלבים, שהיום אני אוהב למדי, לא הפסקתי לפחד לגמרי. לפני חמש שנים גידלתי כלבה זקנה, והייתי מאוד אכזרי אליה; אולי בגלל זה אני לא רוצה קשר עם שום בעל חיים. האכזריות אליה מזכירה לי אותך. אולי אם הייתי גדל עם אבא אחר, במדינה אחרת, בחברה אחרת, או אולי אם הייתי גדל בלעדיך, הייתי יכול לחיות כאותו יצור עדין שאתה כל כך סולד ממנו בסתר (ואומר שבחו בפני אחרים). האם הייתי הופך לאדם אחר בלעדיך? קשה לדעת. לא חסרות לי בעיות משל עצמי, שלא הוגן לתלות אותן בך; כפי שאמרתי: פחד גבהים, פחד מאש, לא יודע לשחות ולרכוב על אופניים, פוסט-טראומה, דום שינה, נטייה לחולניות, כושר גופני לקוי וכמובן ציקלותימיה. האם הייתי יכול להיות חבר שלך אם היינו נפגשים סתם ככה? רוב הסיכויים שלא. וזה לא קשור רק לפער גילים גדול של שלושים ושש שנה; אני לא הבן הבכור, אבל היחיד שיכולת לפקח על הייצור שלו מההתחלה ועד הסוף. נכון שהיית אכזרי גם לאחים שלי (למשל נכנסת לחדר שלהם וביקשת מהם שיכבו את הטלוויזיה, סתם ככה), אבל אני חטפתי אותך הכי חזק. הם מקנאים בי שבניגוד אליהם היה לי אבא במשרה מלאה, והם לא מבינים כמה החיים שלהם עדיפים. זה שאמרת להם ללכת לישון בשמונה בערב וכיבית להם את הטלוויזיה זה לא הכי גרוע שיכול להיות... הרבה יותר גרוע שהערת אותי בשש בבוקר, כי עשיתי פיפי במיטה, ואתה שוטף אותי עם צינור של מים קרים תוך כדי קללות, השפלות ותלונות.

אתה חתול שעמד על הרגליים. עלית לארץ ממרוקו בגיל שמונה-עשרה, רק כי סבא שלמה לא רצה שתתחתנו עם ערבים, למדת בערב ועבדת בבוקר (בהתחלה באריזות פח ואחר כך בחשמל). גרתם בפתח תקווה, סבא, סבתא, אתה ושבעת האחים. היה לכם מזל שקיבלתם דירה של עמידר ולא פחון במעברה, אבל סבא קיבל התקף לב ושוק עלייה, ישב בבית ומירר לכולם את החיים. עישן כמו קטר, התלונן, קיטר ובסוף מת בגיל שישים ושש; אתה בן שישים ושש. אתה – החתול, השורד, החזק. עברת סרטן, עברת אולקוס, עברת הסרת כיס מרה, עברת קילה, עברת קטרקט. אין לך מערכת עיכול. אתה חייב לאכול בבית, להימנע ממטוגן וממתוקים, לישון אחרי ארוחה. יש לך עיוורון לילה. יש לך קול חזק אבל לא נמוך, יש לך שער שופע ולבן, אתה רזה. אתה יודע מה נכון, מה לא נכון; אתה מכיר את ההוויה של העולם. אתה זה שהפסיק לעשן אחרי שבע-עשרה שנה ('שתי קופסאות של סיגריות ארוכות ביום, לא יכולת לראות אותי בלי סיגריה') ברגע בהיר אחד. כשמשהו עובר את סף הידע שלך לגבי מה נכון ולא נכון, מה קיים ומה לא קיים, מה אמת ומה שקר – אתה כועס, מקלל ושוצף. כל מי שלא כזה הוא עליז וחפפן. אחד שעושה טובה.

הייתי ילד משונה. קטן, רזה, חסר ביטחון ומבוהל. התעקשתי לנעול סנדלים עם גרביים. התפר של הגרב הפריע לי והפכתי את הגרביים על צד שמאל. גם את התווית של החולצות ביקשתי להסיר. מעולם לא הצלחתי לחסוך או לשמור; מממתקים ועד כסף. אכול ושתה כי מחר נמות. אבל אני חושב שהיחס שלך אליי היה קיצוני – יותר ממה שאני הייתי מוזר או חסר עמוד שדרה. אמנם הכית אותי רק פעם אחת (כי נגעתי בכפתור הרדיו למרות שאסרת עליי), אבל תמיד הפחדת אותי עד דמעות. המכה שנתת לי מזכירה לי את המכה שנתתי לכלבה שלי על האף, רק כי רצה לכביש וכמעט נדרסה. בעצם רצית לחנך אותי, זה הכול. רצית לקחת אותי, העדין, ולהתייחס אליי כמו שאמורים להתייחס לבן אדם כמוני: בצורה קשוחה, רצינית, כדי שאגדל להיות חזק, גברי. הדרך שלי להיות חזק, אולי כמוך, הייתה להמציא לעצמי חבר דמיוני; שנינו ביחד חזקים מספיק. הַנְזֶבְּרִין הפריע לטריטוריה שלך יותר מדי כשהייתי בן שלוש, ורצחת אותו כשזרקת אותו לפח האשפה יחד עם הבקבוקים שמהם התעקשתי לינוק למרות גילי המופלג. כשניסיתי לעשות הצגות לשכנים בבניין, הצגתי את עצמי כ'דן הגיבור'. כשראית שאני הופך לפופולרי בקרב החברים בבית הספר היסודי בשל כך, הפסקת את הנטייה הזו מיד. האם להיות אדם מאוזן במציאות עדיף מפרפורמנס של אדם חזק? אני לא יכול להצביע במדויק על השיטות שבהן קטעת רגעים שהיו עבורי שמחים. הייתי קטן, וזה לא כמו לצפות בסרט. אבל החוויה צרובה היטב. היית אז רזה וכעוס, צעיר יותר.

לא אשכח את התחושה של ההתעוררות בבהלה בשש בבוקר. אתה מעיר אותי כדי ללכת לבית הספר ומגלה בהלם שעשיתי פיפי במיטה. זה היה כל כך נורא! עיכבתי אותך מללכת לעבודה! והרי אסור לאחר, גם לא בשביל הבן שלך! היית מרים אותי, מבקש שאוריד את המצעים הבזויים בעצמי, כי אני בזוי ומה שעשיתי בזוי, אניח אותם מגולגלים בצד, אכנס למקלחת, ושם – סילון של מים קרים. 'מה זה? אתה כבר ילד גדול! אתה עושה בושות! מה זה צריך להיות?'. אחרי המקלחת הייתי צריך, רועד, ללכת לאמא, להעיר אותה ולספר לה מה עשיתי. היא הייתה כמובן מתעוררת, מלטפת את הראש שלי ואוספת את הסדינים לכביסה. 'תראי מה הבן שלך עשה'. היא צריכה לקום מוקדם ולהיענש, כמוני. כך היא ממלאה את תפקידה כאם ורעיה, כך היא אוספת את השברים מהקטסטרופה שאתה מייצר. הרי בגללה, כך אתה אומר, אני לא גבר, עדין מדי. בכל פעם שהייתי עומד במקלחת תחת הזרם הקר, הייתי מקווה שהביוב ייפתח ויבלע אותי. ואתה תיעלם. שיקרה משהו קיצוני. תמיד גם ידעת לפצות אותי, בקלטת שממש רציתי של צבי הנינג'ה. אמא, למשל, אף פעם לא הייתה קונה לי משהו כדי לפצות אותי. כשהיא אמרה לא, זה לא. אתה ידעת, כנראה, שעשית משהו לא בסדר. הפיצויים שלך פתחו מאוּרה שאי אפשר לצאת ממנה. המתנה, הפיצוי, יצרה רושם של התנצלות, הכרה לכאורה בצרכים וברגשות שלי, אבל זה רק מצג שווא. הטקס הזה דימה יציאה החוצה, דרך מילוט, תקווה, סימון אופק שלאחריו הכול יהיה טוב, לא אצטרך לעבור השפלה שוב. אבל בו זמנית הוא הכיל בתוכו גם הכרזה על הקטסטרופה הבאה. גם היום הנוכחות הפיזית שלך גורמת לי לדיכאון; תאר לך מה הרגשתי עם הנוכחות הזו כשהייתי קטן.

אחד מסממני הסדר הטוב בבית היה הטקס הזה: כשחזרת מהעבודה בכל יום בארבע בדיוק, הייתי צריך לקום, לנשק אותך, לחבק אותך ולשאול אותך מה שלומך. 'לך תשאל את אבא איך היה בעבודה, כדי שלא ייעלב'. ממש jouissance. הטקס הפטריאכלי הכיל בתוכו גם תפקיד ממשי ופונקציונלי: אם היית עצבני כשהגעת הביתה (בגלל מקרה בעבודה), הנשיקה הזו חסכה את העצבים שהיו מופנים כלפיי אם לא הייתי עושה זאת. את תחושת האפסות של הזנב בין הרגליים אני מרגיש בכל יום. זה לא משנה בכלל אם הסיפור הזה שסיפרתי עכשיו, על תחושת ההשפלה שמתחילה בשש בבוקר עם המקלחת הקרה וממשיכה בארבע אחרי הצהריים כשאתה חוזר מהעבודה, נכון; אם הוא מהימן, קרוב למציאות או דומה לאיך שאתה זוכר אותו. לא ברור אם אלו היו כוונותיך בכל המקרים האלו. זה לא משנה. אני ילד קטן ומושתן. אני לא מסוגל לתת תשובה כנה לאדם ששואל את דעתי – תמיד אחשוב אם אני פוגע בו קודם ותוך כדי. אני לא מצליח לנסח משפט בהיר אחד על עבודותיי. אני לא מסוגל לפתוח את עצמי לגמרי לפני חברים, כדי שלא יגלו שאני לא מה שהם חשבו, איזה פער שאי אפשר לגשר עליו, ויעזבו אותי (בפועל, אגב, זה מה שקורה בכל מקרה, כלומר היותי סגור או פתוח-למחצה עובד דווקא לרעתי כנראה). נכון, זה קצת קומי. אני מנסה לתרגם את התסכול הזה ליצירות שלי, להפוך את ההומור לכלי אפקטיבי בחיים, אופטימי. נכון, אפשר לומר שלהיות היפוכונדר – עם שלל חוליים, ציקלותימיה, עקמת, ראייה לקויה, דיכאוני, רגזן, מיזנתרופ – זה כר פורה ליצירתיות. אבל אחרי הכול, למרות ההרגל, הייתי מוותר על כל אלו כדי להרגיש שחרור מההשפעה שלך עליי. למה לא יכולת לעודד אותי למרות שהייתי ילד שונה?

הכי קשה לי השתלטנות שלך. התכונה הזו מופיעה פעמים רבות גם במערכות יחסים שלי עם נשים. אם אני מנסה למפות את מערכות היחסים בחיי – אני מגיע לדרך ללא מוצא. לא משנה כמה כל מערכת יחסים היא שונה, אני שונה, הבחירות שלי שונות – בסופו של דבר מבוי סתום. לא בגלל גורל. אני פשוט מכונה של הימלטויות. הדמות שלך מופיעה בכל אחת מהן. כל תלונה או דרישה שלהן מיד הופכת לדמות שלך – יושב בכיסא, מקלל, מתלונן; אני עובר לידך בסלון, ואתה אומר: 'אתה הולך מהר מדי, זה עושה רוח!'. אתה שואל למה אני לא מדבר אתך? מתי הגענו לשיחה של ממש, בלי שהדבר יעבור מיד להיות קשור אליך, אודותיך, נוגע לך, עוסק בך (או מפלה אותך)? האם הייתה אי פעם שיחה סימטרית? האם זאת יכולה להיות שיחה סימטרית – אם המשפט הראשון בה הוא 'אתה הולך מהר מדי, זה עושה רוח!'? נגיד שאתה צודק. נגיד שבאמת עשיתי רוח. האם ילד יכול להיות מאושר או להאמין שקלטת הווידאו של צבי הנינג'ה שקיבל מטרתה לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו, או שאולי הוא צריך להבין שזוהי סתימת פה עד לעימות הבא? האם הוא יכול להרגיש טוב בגלל קלטת וידאו אחרי שקיבל צעקות על 'רק תשעים במבחן בהיסטוריה' או על כישלון בטסט הנהיגה הרביעי?

הרבה מאוד פעמים גם אי אפשר היה להטריד אותך כשחזרת הביתה בדברים לא חשובים. אתה הרי עסוק בדברים של הוויה ובדברים של קיום. מוסר, מזון, כסף, חברה. להוציא ממך התלהבות ממשהו שלא קשור בדברים אלו או שאינו שווה ערך למה שנראה לך חשוב ומוצדק – היה משימה בלתי אפשרית. מוסר, מזון, כסף, חברה; כמה שהדברים האלו מעסיקים אותי! בגלל שכל הנושאים האלו קשורים אליך בכל תחומי היש, הייאוש הפך להיות דרך חיים. תמיד אין, תמיד חסר, תמיד צריך לעבוד קשה בשביל המינימום של המינימום. לא מדובר באירועים שרירותיים וחד-פעמיים אלא באכזבה עמוקה של ילד מחיי היום-יום. כל מה שנשאר זה פני השטח. זוהי חוויה גופנית של ממש. כל ניסיון להוציא ממך התלהבות נידון לאכזבה (ולאחר זמן מה של התרגלות לטקס הזה, של האכזבה, כבר התחלתי להמר בראש על מידת האכזבה שלך). הפוטנציאל לאכזבה הפך להיות הדבר העיקרי בהתנהלות היום-יומית שלי. הוא קובע סדרי עולם, משנה הלך רוח, הורס כל סיכוי להצליח, מייצר אי-אמון ביכולתם של בני אדם להוות משענת. בצורה הפשוטה ביותר: תסכול. התסכול גרם לי לפגוע בך הרבה פעמים, במיוחד בשנות הנעורים שלי. אמנם עוד לפני שאמרתי לך איזה משפט ארסי כבר התחרטתי. אבל לא יכולתי לשלוט בלשון.

שיטת החינוך ה'הגיונית' שלך הייתה אולי עובדת מצוין עם מישהו אחר. מישהו שהוא לא אני. השיטה הזו יצרה אצלי התנגדות. רק דרך ההתנגדות, שבבסיס שלה מצג שווא או פנטזיה לגבי יכולת מילוט, יכולתי לתקשר אתך. רוב הזמן היית בעבודה, כך שראיתי אותך בפועל מעט שעות ביום. כמה הן היו משמעותיות. בזמן הזה עסקת בללמד אותי איך להתנהג כמו גבר. כמובן שזה אחרת ממה שהייתי, והיה צורך בשינויים. אסור לקום מהשולחן. צריך לאכול עד הסוף. אסור להתקלח יותר משלוש דקות. האוכל של אמא לא טעים (ותמיד כמובן צריך להתלונן על כך בקול רם – אך לומר דברים הפוכים לגמרי כשיש אורחים).

כשחלית בסרטן, שהתגלה בטעות בזמן ניתוח הסרת כיס מרה, מותך היה אפשרות ממשית. אז, כנראה בשילוב התרופות, שהן גיהנום בפני עצמן, היית אף קפדן יותר. אסור להכניס כפית לתוך החומוס כדי שלא יתקלקל (אבל לך מותר); אסור לערבב בין כלים של בשר וחלב (אבל לך מותר לאכול שרימפס או עוגה חלבית אחרי עוף); אסור להתגרד ליד השולחן – באותן שנים היה לי שיער ארוך ועבה (אבל לך מותר, ועוד עם מפתח!). היו לי מעט אפשרויות פעולה, בטח במסגרת הנסיבות הבריאותיות שיש צורך להתחשב בהן: להיות כפוף לחוקים נגד רצוני, כדי לחסוך לעצמי סבל, או לא להיות כפוף לחוקים, להשתחרר, ומה שיהיה יהיה. לא הייתי מסוגל, אולי בגלל שריחמתי על מצבך ופחדתי לחייך. עד היום אני לא מצליח להשתחרר מהאפשרות השנייה. אז, אולי יותר מכל תקופה אחרת, ספגתי ממך מטחים כבדים. זה היה לגיטימי מבחינתך, בגלל מצבך הבריאותי.

הכי קשה לי השתלטנות שלך. המזג הזה לא מאפשר להעלות נושא שיחה שלא מדברים עליו. רק לך מותר להעלות נושאי שיחה, ליזום נושאים ורעיונות. זה הסדר בעולם. לא באמת אפשר להתעמת אתך; יש לך טקטיקה ברורה מאוד של 'לשבור את הכלים' כדי שלא תצא מופסד מעימות. 'קבלו זאת כמו שזה, או שתלכו לעזאזל'. בשנים האחרונות אתה רך יותר, מותש יותר, מכל האירועים שעברת. אבל אתה אותו האדם. כשנקלעתי לחובות כלכליים, רצית לעזור; אז לקחת הלוואה בשמי, בלי להודיע לי, כדי לסגור את החוב. זה חזות הכל. אתה לא מסוגל להגיע למצב של שיחה עם בני אדם אחרים. אתה חושב שכולם נגדך. אתה חושב שאם תדבר עם מישהו, הוא ישר יתנפל עליך. בפועל המצב בדיוק הפוך. אתה המתנפל. אתה לא יכול לנהל שיחה סימטרית. זה מאיים עליך. הנכות הזאת שלך הפכה אותי לנכה. אולי זה לא נראה כך בעיני חלק מהסובבים אותי, אבל ככה זה נראה בעיניים שלי. הגעתי לדרך ללא מוצא, אפילו שניסיתי לעבור דרך כל המאוּרות שמתחת לאדמה. כל ניסיון התנגדות מגיע לסיום בצורה רפה. כשאתה אומר לילד שלך לשתוק (בפועל או רק במרומז), הוא שותק. הגמגום הוא המצב השכיח ביותר בתקשורת שלי עם בני אדם. אני מוכרח לגבות את הנטיות והרעיונות שלי בצורה מלומדת ואינטלקטואלית, כי אני לא מרגיש שיש לי לגיטימציה לדבר בזכות עצמי. למרבה האירוניה, המחשבה שלי לא כזאת בכלל. היא מבולגנת, מפוזרת, אקספרסיבית, אסוציאטיבית. הנטייה הזאת, 'הלא-גברית' בעיניך, קיבלה רק ביקורת, תלונות. היא הושתקה, הושפלה, הודחקה. היא הפכה לאשמה ובושה. הרגשתי שמתביישים בי. אם בהתחלה הייתי שותק במכוון, בהמשך פשוט לא יכולתי לדבר. גם אם היה לי מה לומר. הנוכחות שלך היא מרוּת, ותחת מרות – שותקים. המרות שלך מתחילה כבר בקיצור המקלחת של הבוקר. זה מייצר סתירה מאוד מיוחדת, פלונטר שמסבך את המבוי הסתום אף יותר: אם הייתי מתנגד לך בדרכים מתוחכמות יותר, פחות רגשיות, אולי היית מעריך אותי יותר. העובדה שהמשכת בשלך ואני התכופפתי אולי רק גרמה לך להמשיך עוד ועוד. אתה חשבת את כיסי ההתנגדות שלי אליך למשחק והפעלת התנגדות חזקה יותר כדי למגר את המרד. אם אני רואה את עצמי כ'לא אוטומט של המערכת', הרי בפועל יש ביני לבין האני המדומיין שלי פער גדול מאוד, זרות וניכור. בפועל, בניגוד לאיך שאני תופס את עצמי, השקת את המרד שלי. הדוגמה הכי טובה לכך היא העובדה ששני ילדיך הגדולים 'ברחו ממך' (ונסעו לארצות-הברית) ואני – שכל כך רציתי – נשארתי לידך, ואני עדיין כאן. צייתן.

הטכניקות למיגור המרד אפקטיביות מאוד. איומים, צעקות, קללות, תלונות, והחזקה מכולן – רחמים עצמיים. 'למה הילדים של רמונד מכבדים אותו – ואותי אתם לא מכבדים?! מה לא נתתי לכם? מה לא עשיתי בשבילכם?'. התלונה היא רמז עבה למה שאתה חושב באמת: אתה לא רואה בעצמך אחראי למצב הזה, בשום צורה. אני האשם (וגם שני ילדיך האחרים; אבל אני יותר, כי עליי פיקחת מאז שהייתי קטן). גם אמא אשמה, כי היא נתנה לזה לקרות ('אתם עושים יד אחת נגדי!'). הרחמים העצמיים היו הכלי המתוחכם ביותר. בשימוש בהם לא היית צריך לקלל או להרים את הקול. הם נשאו אתם את הספקולציה של מה יקרה אם דברים לא ישתנו. הרחמים העצמיים שלך גם אף פעם לא היו סיבה לרפלקציה עצמית. תמיד ממך החוצה. דוגמה טובה לכך: אני זוכר שכשהייתי כבן שמונה בכיתי לאמא שאף אחד לא רוצה לבוא לשחק אתי, כי הם מפחדים מאבא... אתה היית מאחורי הדלת, ושמעת הכול. במקום שתחשוב על איך הגעת למצב הזה, שאתה מבודד את הבן שלך מחברים, ותנסה לחשוב על לתקן את המצב – נעלבת, הפעלת את טקטיקת הרחמים העצמיים וגרמת לי להרגיש אשם. לך לא היו שום נקיפות מצפון; עולם כמנהגו נוהג. איך יכולת להיות כזה אדיש לדברים – אין לי מושג.

אכן, היית מאיים ומפחיד. אמנם לא הכית אותי, אבל איימת עם החגורה. כמו שאמרתי, זה מעגל קבוע של איומים, אשמה ואז סוכריות (כמו קלטת של צבי הנינג'ה). הקלטת (או כל פרס אחר) הכילה בתוכה איום. כל מקרה כזה הכיל לכאורה פוטנציאל לסוף אחר, סוף טוב, סוף שונה – אך זה לא קרה. אותו הסוף, אותו העימות. כל מעגל כזה מעצים את הנוכחות והכוח שלך. בחלוף הזמן כבר לא היית צריך לאיים. הנוכחות הפיזית שלך הכילה את כל המשתמע ממנה. אם אמא ניסתה לגונן עליי, היית אומר: 'אתם עושים עליי יד אחת, שניכם!'. הרי אם אמשיך להיות צמוד לאמא שלי, אצא עדין, אצא הומו, מה יצא ממני?. כל פעולה שלי בעולם הפכה לספקולציה; האם פעלתי נכון כשעשיתי פעולה כזאת במקום אחרת? כל פעולה שלי הפכה לעוגן של חרטה – אולי הייתי צריך לעשות את הדבר השני. אולי התכונות האלו קיימות בי מאז שנולדתי, אבל ללא ספק הכבדת על היכולת לשנות אותן. 'לצייר יותר חשוב מללמוד את לוח הכפל?', שאלת בסרקזם כשלא הרשית לי לעשות כלום עד שלא אלמד את לוח הכפל. 'תמיד אתה מעדיף להתעסק בדברים הלא-חשובים'. רק על קיומו של הרצון לצייר במקום ללמוד את לוח הכפל קיבלתי עונש – אפילו שרוב הסיכויים שלא הייתי מתנגד, בכל מקרה, בגלל שאני צייתן. 'מה נעשה אתו?', שאלת את אמא מעל הראש שלי, בנוכחותי. כאילו שאני לא בחדר ולא שומע הכול.

הכי נוח היה לי לענות לך כשאמא בחדר. ככה ידעתי שהדיבור שלך אליי יהיה מרוכך יותר – או לפחות ייעשה מעל ראשי. אחרי הנשיקה והחיבוק שנתתי לך בארבע היית מתלונן לאמא על העבודה, וכך אם היית מגיע אליי מסיבה כלשהי, לפחות לא הייתי סופג את הכעסים ש'לא קשורים אליי'. אלו הקשורים אליי היו די והותר – ואוי ואבוי רק לחשוב מה היה קורה אם היית מוסיף עליהם עוד. אמא שימשה בלי שהתכוונה כמרכך. ככה נוצר משולש אמא-דן-אבא, עם תשוקה ללכידות והרס עצמי בו זמנית. היית יושב ומחקה את הישיבה שלה, כדי להראות לה שהשמינה. גם כשהיא ירדה חמישים קילו המשכת להעיר לה על מה שהיא אוכלת. 'את בטוחה שירדת במשקל השבוע?'. המשולש הזה גרם לאמא לעשות שימוש בטכניקת השיחה שלך; היא ענתה מעל הראש שלך, בדיבור אליי: 'שום דבר לא טוב מספיק בשבילו!'. המשולש הזה רק קיבע, באורח אירוני, את הרודנות שלך; אם הייתי מנסה לומר לך שזה לא יפה לדבר ככה, היית אומר שאנחנו עושים נגדך יד אחת. אם הייתי הולך לחדר כדי לא לשמוע, היית אומר: 'הוא חסר תקנה! מה נעשה אתו?'.

בדרך כלל בגלל שהעדפתי להתעמת אתך בראש ולשתוק, הייתי בוחר באפשרות של ללכת לחדר. שלושתנו כלואים באותו המרחב בלי יכולת לתקשר באמת. כל אחד מחזיק בכוח, בציפורניים, ברגשות של האחר. מצד שני נוצרה מוטציה של אדישות שלי כלפיך; ידעתי שלא תרביץ אלא רק תנבח. לא היה צורך להרביץ, היית אפקטיבי גם בלי זה. מספיק מבט אחד שלך כדי לכונן אותי (ולפעמים גם נוכחותך דרך חפץ, כמו במקלחת). המוטציה הכילה גם חרדה שלי כלפיך. הקשיחות שלך כלפיי הפכה להרגל שעם הזמן הייתי מצפה לו. לכן לראות אותך שוכב עם גרון נפוח מאנגיואידמה גרם גם לי לסבול. המחלות שלך גרמו לי להבין בצורה העמוקה ביותר שזה הגורל שלי. גם אני אהיה חולה, באותן מחלות בדיוק, זה רק עניין של זמן. ואני לא אצא מזה כמוך. אני חלש, אני עדין, אותי זה יגמור. בטוח. כשהלכתי להביא לך ארטיק באמצע הלילה (זה מה שמקל על האנגיואידמה), הייתי בטוח שאמצא אותך מת כשאחזור. הסוף הצפוי לי הוא לא מובן מאליו; הוא משתק. מדכא. מעקר כל חדוות חיים. אחראי משמעותי לכל בחירה 'נכונה' או 'לא נכונה' שאני מקבל, שאחריה כמובן אני מרגיש אשמה וחרטה.

הרחמים העצמיים שלך לא מאפשרים לי לנשום. אתה לא מבין למה הנכדים שלך לא משחקים אתך. אתה לא מבין למה האחים שלך לא מתקשרים אליך. אתה לא מבין למה הילדים שלך רחוקים ממך. אתה לא מבין למה אשתך מיואשת ממך. אני, שמניפולציית הרחמים העצמיים שלך הפכה לבסיס החיים שלו, זמין לשמוע ולספוג את כל זה. הרחמים העצמיים שלך משרתים אותך. אחרת למה לך להמשיך לעשות את זה? אחרת למה שלא תפנה אליי לעצה? הרי אני הבן החכם שלך (כך אתה מציג אותי לפני אחרים). אבל אתה טוב מכדי לקבל עצות מהבן העדין והמושתן שלך. מעולם לא שיתפת ביזמתך, תמיד היה צורך לנחש; מה מפריע לך ע-כ-ש-י-ו? מה ע-ש-י-ת-י לא בסדר הפעם? עולם שלם של ספקולציות, משמעויות נסתרות והצורך לספר לעצמי סיפורים. ריבוי האפשרויות (שסופן אחד) הפך את המחשבה שלי לפזורה. מעבר לעובדה שמדובר בהרגל מעייף, במיוחד אם כשאני רב בצורה מדומיינת עם אנשים בראש אני חושב שהשתיקה שלך גם היא כלי שמשרת אותך. הרי הצרות שלך לא יותר גדולות משל אף אחד אחר. ובכל זאת כשאתה שותק הצרות שלך נראות רציניות, כבדות משקל ומשמעותיות יותר. זה מגדיל אותך בעיני אחרים, כי אתה זה שעוסק בצרות שהן ענייני המוסר והחברה של העולם. כאילו דרך המחשבה שלך מרתקת, ספרותית, מעמיקה יותר משל אחרים. הרגשות היחידים שיכולת להביע בצורה מילולית מתקשרים למעמד הפטריאכלי שלך בעולם – רגשות שליליים שמטרתם להעמיד את הסדר על כנו. לקפדנות שלך יש גם צדדים יפים. כשאמא עברה אירוע מוחי (ואני הייתי אתה בבית כדי ללכת לקופת חולים), הגעת במהירות הבזק כדי לפגוש אותנו. עוד לבשת סרבל עבודה מלוכלך. עד היום אתה כועס על הרופא הבן זונה שלא הסכים לרדת במדרגות אלא הכריח אותה לעלות לקומה השנייה במצבה. אבל זה היה לפני שהיית חולה בעצמך. כשפיטרו את אמא והתקשרנו אליך לבוא הביתה 'דחוף', לקח לך שעתיים להגיע.

בגלל שמילולית קשה להוציא ממך דברים, עליי היה לשים לב לשפת הגוף שלך. השעות שבהן אתה הכי פגיע הן אחרי האוכל (הרי אין לך מערכת עיכול בגלל ריבוי הניתוחים, והמנה הקטנה ביותר גורמת לך לרצות לישון). אתה יושב על הספה ברגליים משוכלות, נרדם עם מסטיק בפה פתוח או עם קיסם עץ שנופל. יש לך חיוך יפה, שהפך גם הוא לכלי נשק. הוא מרומם או מוריד את הרוח. אם חייכת, בדרך כלל זה לא היה בשבילי. לעתים החיוך שלך קשור ברחמים עצמיים (כשאתה מספר בדיחת קרש בפעם המי יודע כמה, רק כדי שיגידו לך שזה לא מצחיק; הנה לך תשומת לב שלילית, שזה תמיד יותר טוב מהתעלמות). פעמים מעטות חייכת אליי. כשלא חייכת הבנתי היטב שאכזבתי אותך. הבנתי שבעיניך אני לא מוצלח, לא אב המשפחה שאתה רוצה שאהיה. אני לא עומד לבד על הרגליים. מניעת החיוך ממני גורמת לי להבין בדיוק את ההפך: שאני עדין, לא עומד על הרגליים, אכזבה. החיוך הופך לפעולה מטפיזית. החיוך הוא מבט. החיוך הופך את העולם למעורער ועוד יותר בלתי מובן.

כשלא חייכת אליי הרגשתי בדיוק אותו הדבר כמו 'המבט' שלך דרך זרם המים במקלחת. הוא רוקן אותי, איין אותי. הוא הזכיר לי שאני גוף. הדרך שלי להזכיר לעצמי שאני גוף היא באמצעות גופים אחרים. למשל כשהייתי מתחכך בארתור השכן כדי לגמור תוך כדי משחק היאבקות ילדותי. למשל כשהייתי בכיתה ח' והייתי עומד עירום בחלון כדי שבחורה מסוימת, נערה שאותה לא הכרתי שהייתה עוברת שם בקביעות, תבחין בי. הייתי אוסף בקופסאות את הציפורניים שכססתי. הייתי אוסף שערות מהראש שלי בשקיות. פיתחתי נטייה לאספנות אובססיבית (למשל מוצרי צריכה הקשורים בהיאבקות, אבל גם מכתבים עם זרים שהזכירו לי שאני קיים, מחברות בית ספר וניירת מסוגים שונים). האספנות, האוננות, היא הקיום הפיזי, ההוכחה לכך שאני כאן, הכלום שאני. אני סובייקט מתמשך, עם ביוגרפיה, ולא קיום מפוזר לאורך ציר זמן.

מה שהטריד אותי הכי הרבה הוא העובדה שבנוכחות אנשים אחרים אתה האדם הנחמד ביותר, המנומס והחביב ביותר. במיוחד אתה מכבד אנשים רמי דרג. לקרובים אליך באמת, אליי, אין צורך לעשות הצגות מסוג זה; יש צורך לעשות הצגות מסוג אחר. למרות שאתה רב עם הממונים עליך, זה לא גורם לך להפסיק לכבד אותם או להבין את מקומך לעומתם. אתה מפאר, מוקסם, מוקיר. גם כשיש סימנים לאותם רחמים עצמיים ('לא נורא, אני לא באמת צריך את פרס העובד המצטיין' – אתה אומר בכל שנה כשאתה לא מקבל את הפרס), המטרה שלהם שונה לגמרי: שוב כדי שאנחנו נרגיש רע, שאנחנו לא נציק לך עכשיו, שנאפשר לך את המרחב שאתה זקוק לו שוב ושוב, להיות הרודן. אם לא בעבודה לפחות בבית.

בנוכחותי היית מהוגן. לא מפליץ, לא תוקע גרפסים. מסיפורים של אחיי הגדולים אני מבין שזה לא היה כך תמיד. מה גרם לך להשתנות דווקא כשהפכת לאבא שלי? לא ברור. זה כלי לחנך אותי בצורה חמורה יותר, מוסרנית יותר, שמרנית יותר. במקום תמהיל של 'אתה הפוחז' ו'אתה הממלכתי' – קיבלתי אב סכיזופרן. מילא היית מפריד בצורה הרמטית בין הישויות, כך לא הייתי מסוגל להבחין בזו שמעולם לא נחשפה כלפיי. אך לא ממש הקפדת, והיית רשלן. אין בהפיכתך מפוחז לממלכתי התקדמות; אולי אפילו המשטוּר שלך את עצמך גרם לך לתסכול שאותו הוצאת עליי. אתה מנסה להימלט מעצמך ומגיע למבוי סתום. אתה עדיין אותו האדם, כתוב על הקיר. דווקא בפער הזה בין הפראות שלך ובין המהוגנות שלך אני מרגיש אליך חמלה. אם הייתי במקומך, רוב הסיכויים שהייתי עושה אותו הדבר. מזל שיש לי את אמא. היא היציבה, המילולית, הכנה, הישירה. תמיד התייחסה אליי יפה, בכבוד, בגובה העיניים. משהו שכנראה מגיע מביטחון עצמי עמוק. גם כשהייתה קשוחה או סרבנית עשתה את זה בצורה יפה ובלי לפגוע, ובעיקר בצורה אמינה. היא לא עשתה מקלטת של צבי הנינג'ה פרס. כשחשבה שהגיע לי, קנתה לי. כחשבה שאין בכך צורך, אמרה לא (ולא היה לא). אתה, לעומת זאת, קנית לי את הקלטת כי רצית ליצור אשליית פיוס, שבתוכה המלחמה הבאה. כשרבתי אתך, ניסתה לפייס. כשנפגעתי ממך, סייעה לרפא את הפצעים. לרוב זה נעשה בחשאי, כדי שלא תאמר: 'אתם עושים נגדי יד אחת, שניכם!'. היא הייתה נוחת המזג, המעשית יותר. היא מבינה שלסחוב שקיות רבות זה כבד, ואפשר לקחת מונית שעולה עשרים שקל לתחנה מרכזית כדי לא להסב נזק לגב. לך היה אכפת מעשרים השקלים, ולא מהגב. מכיוון שאתה חכם, ודאי הבחנת בחצי עין במקרים כאלו ('קח עשרים שקל למונית'), אך לא הצלחת לפענח את מהות הקשר ביני לבינה. סימני השאלה שהתעוררו אצלך בוודאי גרמו לי להיראות בעיניך כמו נער חמקן, לא ברור, שאיכשהו מסתדר נגד ההיגיון והנסיבות. ההרגל הזה הפך אותי לעמום; מאוד קשה לי להגיד לך: 'אבא, אני צריך חמישים שקל למונית כדי לא לסחוב את השקיות הכבדות'. או: 'אבא, לא התעוררתי בבוקר בזמן (זה קורה לכולם, אני רק בן אדם), בבקשה תן לי חמישים שקל כדי שלא אאחר לבסיס ואקבל ריתוק'. היה צורך לעשות זאת בהסתר. מינימום התקלות האפשריות. לקחתי בחשאי את מה שהגיע לי בגלוי, ופיתחתי תחושת אשמה על חצאי אמתות ושקרים.

לא היית צריך להכות אותי, לא היית צריך להשתמש בחגורה. רק המבט היוקד. אם אדם יודע שהוא עומד להיות מורעב למוות, הוא מעכל את רוע הגזרה לאחר זמן מה. אבל זה לא פי מאה יותר אכזרי לתת לו להתרגל לרעיון, ואז, רגע לפני שהוא מת – לתת לו לאכול? מאותו רגע הוא יפחד לגווע ברעב כנקודת מוצא לכל החיים שלו. הוא גם יהיה קשור בקשר של חיים ומוות לסוהר שנתן לו אוכל. הרי הסוהר הוא זה שהעניק לו חיים. ואתה אוהב לתת אחרי שאתה 'מוציא את הנשמה'. לא לתת בכיף, לתת אחרי שהשפלת, משכת באף, עשית פרצוף, לא חייכת. ואתה עוזר. בשכר לימוד, בשכר דירה, בקניות, בתיקונים שחוסכים בעלי מקצוע (אתה הרי וירטואוז טכני). אבל במקום לתת אתה מענה קודם, ואז נותן. כך אתה שומר על המצב הקיים של תלות, כך אתה משמר את תחושת הילד הקטן והמושתן, זה שלא מסתדר, שלא עומד על הרגליים. כדי לקבל עזרה צריך להתחנן לשר האוצר. העזרה שלך מרגישה כמו קישוש עשבים. תכונה זו לא מופנית רק כלפיי אלא גם לאחיי הגדולים. גם לאמא. אתה מוריד מוצרים שלא צריך מעגלת הסופרמרקט ואז מתלונן שאין מה לאכול. האם העובדה שאתה עובד קשה ומזכיר את זה אמורה לגרום לי להבין שאני לא עובד קשה מספיק? שאני עצל? שלא יצא ממני כלום? האם העובדה שאני לא מסתדר עם עבודות פיזיות (בניגוד אליך) הופכת אותי לפחות שווה? למה עדינות או רגישות הן תכונות נחותות? 'אף אחד לא עבר מה שאני עברתי', אתה אומר שוב ושוב. כלומר: אתה החזק שעומד בכול, חתול רחוב, ואני... אני העדין והמפונק...

הדבר הנכון ביותר שיכולתי לעשות הוא לעזוב את הבית. אמנם אני לא גר בבית כבר שש שנים, אבל בפועל אף פעם לא עזבתי. אני מדבר אתכם בכל יום כמעט, מגיע בכל החגים והאירועים. ייסורי המצפון שאיש לא יעזור להוריי החולים מלבדי קורעים אותי. כדי להיות אתכם קיבלתי תנאי שירות בצבא. כדי להיות אתכם לא יכולתי להתרחק לאורך זמן בטיול אחרי הצבא. כדי להיות אתכם לא עזבתי את הארץ מזמן. עזבתי בגיל מבוגר יחסית, כשהתוכנה שלך כבר מוטמעת בתוכי. גם אם מישהו יחתוך לי יד – היא תצמח באותה הצורה. אני מכונה של התשוקה שלך. הניסיון שצברת ב'אי החינוך' של האחים שלי הפך לנשק ארטילרי כבד נגדי. יכולת ליהנות מהחיים הנוחים שסיפקת לנו, אבל העדפת לשקוע ברחמים עצמיים. אולי הרגשת לא נוח שאני קיבלתי ממך מה שאתה לא קיבלת מההורים שלך, והיית חייב להכתיר אותי כמפונק – אחד ש'מה יצא ממנו?'. במקום להוות השראה עבורי משכת את השטיח מתחת לרגליים שלי. הריחוק בינינו שלל את האפשרות עבורי להפוך אותך להשראה. בניגוד לקרבה הפיזית שלי אליכם התרחקתי ממך נפשית כמה שיכולתי. כל מה שאהבת, התרחקתי ממנו. מחשבים, חשמל, אלקטרוניקה, מתמטיקה. אתה, אוטודידקט מבריק, שבגיל ארבעים למד לבד איך להשתלט על עולם המחשבים, שמהווה את התחביב העיקרי שלך עד היום, הפכת למשהו שאני לא רוצה להיות כמוהו, במקום שארצה לשאוב ממנו השראה. אני הכי לא אוטודידקט שיש. כל דבר צריך להיות מגובה בהרים של מידע ללא הנחות-קדם. לא למדתי לשחות כי לא סמכתי עליך שתציל אותי מטביעה. לא למדתי לרכוב על אופניים כי לא סמכתי עליך שתרים אותי אם אפול. אני נעדר כל חוש טכני בסיסי (לרבות החלפת נורה), בגלל שזו הטריטוריה שלך. לא אהבתי את העבודה שלך. שנאתי לבוא אתך למפעל, לשמוע את ההערות הגזעניות שלך (הרי טריפולטאי עם קרחת הוא בוודאי נחות יותר ממרוקאי עם שפם) או לראות אותך נחמד לאנשים אחרים. לבוס שלך כמובן התייחסת כמו אל מלך. גם לבית הכנסת לא רציתי לבוא אתך, במיוחד בחגים, שתמיד נראו לי כמו טקס ארוך ומייגע. לא אשכח את רגשות האשם שעשית לי כשלא הסכמתי לבוא או כשרציתי ללכת כמה שיותר מהר. לכאורה היה להם יסוד תאולוגי, אבל בפועל הם היו פשוט כעס שלך על כך שתהיה לי דעה עצמאית. 'אם תשבור צום, אני אריח מהפה שלך שאכלת!'. העבודה שלך, התחביבים שלך, הפכו להיות חלק בלתי נפרד ממך. אובייקט אחד. יש קיום ברור: האובייקט שהוא אתה, שמפריע לאובייקטים אחרים להיות אדישים. מעורר אותם, בצורה אלימה, מהתרדמת הקיומית שלהם. אין מקום לדמיונות או פנטזיות. הקיום הוא פיזי, ברור, יש בו היררכיה. העבודה הפיזית שלך עניינה בסתירה שהיא יצרה לי בדמות שניסית לייצר לעצמך. מצד אחד, אתה מוכשר באופן בלתי מעורער במקצוע שלך. מצד שני, רשלן לעתים קרובות (למשל אתה מרבה למעוד או לקבל מכות בראש). כמו שאתה מרושל בהפרדה שלך בין התדמית הפראית והתדמית הממלכתית.

היחס הפיזי שלך לחפצים גם הוא מעניין. אם משהו נקרה בדרכך, אתה לא תכעס על עצמך שלא שמת לב אליו, אלא תבעט בו כאילו הוא אשם. פעמים רבות הרסת לי חפצים בחדר בצורה זו – ופעמים רבות זה לא היה נעים לראות אותך כועס על הספרים שעל הרצפה, כי הכעס אליהם כמו מאשים: 'אתה לא יודע שהם לא צריכים להיות על הרצפה?'. למעשה הסיבה לבדוק אם יש לי חפצים 'שלא במקומם' הייתה גם היא הצורך למשטר את התנועה שלי במרחב החדר שלי. במשולש אמא-דן-אבא היה לאמא תפקיד מכריע בסידור החפצים על הרצפה. כדי שלא תתרגז הייתה מסדרת לי את החדר בלי לשאול אותי. פשוט כדי למנוע עימות מיותר. עם הזמן, כששמת לב שזה מה שהיא עושה, העברת את האשמה על כך שאתה מועד או מקבל מכה ממשהו שנמצא על הרצפה לשנינו ביחד, כאילו היינו יחידה אחת. בגלל שראית אותנו פעמים רבות כיחידה אחת, גם רדית בנו כיחידה אחת; למשל העובדה שישנם שלטים רבים ושונים לכל אחד מאמצעי המדיה בבית, כדי שאף אחד מאתנו לא יוכל להפעיל אותם בקלות כשאתה לא נמצא.

למה לא עזבתי קודם? לא נכון לחפש את התשובה במקום ההיסטורי (התגייסתי מאוחר, השתחררתי מאוחר, נסעתי מאוחר לטיול, עזבתי רק 'כשהיה נוח' – כלומר כדי לגור עם בת זוג). לדעתי התשובה מצויה בהקשר הפסיכולוגי-כלכלי. הייתה תקופה של סמים, אלכוהול והתמכרות למין. זו הייתה תקופה לא יציבה לכל הדעות. הבית שלכם, רע ככל שיהיה, היה המקום המוכר היחיד; כמה מזוכיסטי מצדי! זו אחת הנטיות של חולי הציקלותימיה, בזבזנות והתנהגות מאנית לצד דיכאון. רצון וצורך אינם אותם הדברים. רציתי לעזוב, הייתי 'צריך' להישאר. קל מאוד לומר שאם אדם רוצה לעשות משהו, הוא יכול אם יתאמץ מאוד. זוהי עמדה אלימה. גם לו רציתי לא יכולתי לייצר את התנאים, בשל צ-ו-ר-ך. הצורך הוא האוטומטיות, המכניזם, התשוקה, שכולם קשורים בך. הדיאלקטיקה בין הצורך לרצון גרמה לי לקבל החלטות, כמו ללכת לטיפול פסיכולוגי, לפנות לפסיכיאטר. הדיאלקטיקה הייתה בין מה שנראה לי אז שפוי למה שנראה לי לא שפוי, כלומר בין מה שנראה לך נכון ונורמטיבי לבין מה שתפסתי אז כהפך הגמור מכך – הדימוי העצמי שלי. אשמה מרכזית בשיקול אם לעזוב או לא הייתה השאלה אם להשאיר את אמא אתך 'לבד'. אם הייתי עוזב אותך, הייתי עוזב גם אותה. אחרי שהיא הייתה החוצץ בינינו כל כך הרבה שנים – נראה לי לא הוגן לעשות לה את זה. הבנתי במהלך הטיפול הפסיכולוגי שהדרך שלי החוצה תהיה ארוכה מאוד. אמא סחבה את עצמה ואותך, על כל מחלותיכם. זה הפך אותה לעצבנית. היא סחבה אותך ואותי. כשלא פינינו כלים מהשולחן אחרי האוכל, זה לא היה מופנה נגדה, אלא היינו כאומרים אחד לשני: אני לא אשפיל את עצמי ואתן לך לקום וללכת. אם מפנים כלים, אז שנינו. אתה נאבק בי. אני נאבק בך. הקרב הוא על הגב של אמא, כמו לוח משחק.

תיתי אחותי הגדולה אף פעם לא אהבה אותי במיוחד (האם כעסה עליי כי לקחתי לה אותך?). שי אחי הגדול כן אוהב אותי, אך מתייחס אליי בחשדנות מסוימת. אם יש משהו שמאחד אותנו זה כל הדברים שנאמרו עד כה – שעברו עליהם ועליי, במידות שונות. כשביקרתי אצל תיתי לפני שבע שנים בניו יורק, היא סיפרה שנתת לה מעט מאוד כסף (אחרי שביקשה מפורשות) כדי לקנות גלידה בעיר כשהייתה קטנה. לא הרבה השתנה כנראה. 'הוא נתן לי כסף בכמות ששווה אולי היום ל... שקל אחד', אמרה לי. כשבאתם לבקר אותי בניו יורק כמה שבועות מאוחר יותר לא הפסקת להזכיר לי שהתקציב שלי עומד להיגמר. 'על מה אתה מבזבז כל כך הרבה?'. על מועדון חשפנות במנהטן, למען האמת. הייתי חייב את זה כדי להירגע מהנוכחות שלך שם. גם על קוניאק בבר הסמוך. אני לא רוצה לדבר בשמם של אחיי הגדולים ולא לנתח אותם מבחינה פסיכולוגית. כשדיקטטור נוסע לטייל באימפריה שלו ברחבי העולם, הוא מאוד נחמד לנתינים, גם לפחותי החשיבות שבהם. הרי מה אכפת לו? הוא בא, מחייך, לוחץ ידיים מתוך ביטחון בכוחו האין-סופי וחוזר לביתו שבע ומלא חנופה. בבית, לעומת זאת, הוא מפחיד וידוע כאחד שאם לא עושים מה שהוא אומר – הסוף רע ומר. כשאני מביט בתמונות ישנות שלך, עם חברים ומכרים, אני רואה אותך מחייך, מחבק, קורץ, מנשק. מה שלא עשית אתי. אם הייתי בביקור-חוץ של הדיקטטור אולי הייתי נהנה, אבל מבחינתי כשאתה מגיע לבקר אותי בניו יורק זה כמו להביא את הבית אליי. בגלל זה משפחה הפכה בעיניי לדבר רע. גם במפגשים משפחתיים קיימת האשמה (כן הגעתי למפגש, אבל איחרתי; לא הגעתי למפגש, אני מעדיף את החברים שלי). כן לבשתי בגדים יפים, כן הסתפרתי, לא הסתפרתי, כן התגלחתי, לא התגלחתי. האם לא משנה מה אעשה, זה לא יהיה לא בסדר?

האשמה גרמה לי לוותר. לא רוצה להתחתן. לא רוצה ילדים. איך אצליח לקיים משפחה נורמלית אם אני עדין, קוויר, שונה? כל מערכת יחסים שלי מלווה בתחושת אשמה. חוסר יכולת לשים גבולות, מזוכיזם. אני מנסה לפצות את האחר שהרגע סיימתי לחרב את העולם שלו; האם אני מכפיף את עצמי לרצון של האחר תמיד? שם את עצמי במקומו מתוך תחושת הזדהות? האם נקודות החולשה שלי שקופות כל כך? רוב האנשים נראים לי קוהרנטיים, רגועים, שקטים ומוצלחים ממני. גאים במי שהם, מאושרים בחלקם, תקשורתיים, כנים. האינטראקציה אתך הפכה אותי לחשדן. היא ייצרה אצלי פוליפוניה של קולות ודיאלוגים. במקום להתעמת עם מישהו פנים מול פנים, לעמוד על שלי, אני מנצח אותו בעימות דמיוני בראש. בדרך כלל אני הרבה יותר נעים לאדם הזה כשאני פוגש אותו במציאות... כי הרי כבר השלמנו. איך אפשר לייצר מערכת יחסים עם מין התרפסות שכזו? איך אפשר להקים משפחה ככה? האם אתה צודק ואני עדין מדי? האם נשים מחפשות רק קופים שיגנו עליהן? גם הנאורות שבבחורות – בסוף, לאחר שמקלפים את כל הקליפות – נכנעות לתכתיבי החברה הישראלית, שבה אני מצופה להיות קוף ומתגלה כ'עדין מדי'. משענת קנה רצוץ. כשמישהי עוסקת בבגדים ובלק, זה דוחה אותי. כשמישהי עוסקת באינטלקט, זה מושך אותי. לא מצאתי מישהי כזאת ב-א-מ-ת. גם המתקדמות ביותר, בסופו של דבר, הופכות לרחם. החברה מייצרת בהן אשמה על שלא הפכו לאם (או שהפכו לאם אבל השקיעו יותר מדי בקריירה). האשמה הופכת לתסכול, כעסים ובעיקר שתלטנות. כפי שאמרתי לך, התכונה הקשה לי ביותר אצלך היא שתלטנות. והנה המבוי הסתום שאני מדבר עליו. התא המשפחתי הקטן הוא פורמט חדש בן מאתיים שנה. מי אמר שזו דרך החיים הנכונה עבור כולם? אם אני 'עדין מדי', אז לפחות בגאווה.

האשמה גרמה לי להתנגד. למשל לעמדות התאולוגיות שלך. כיפה וזקן היו לך רק כשההורים שלך נפטרו. הדתיות אצלך היא פרפורמנס (אוותר בהזדמנות זאת על הירידה המתבקשת על הקונפורמיזם המרוקאי). בכל זאת, למרות היותה הצגה בלבד, היא הייתה אצלך המינימום להכול. כשהייתי קטן הכרחת אותי ללכת אתך בחגים. כשלא רציתי לבוא, כעסת עליי ויצרת אצלי תחושת אשמה. הרי איך יכולתי לאכזב אותך? הדת היא נוסטלגיה עבורך. אין בינה לבין רגש דתי דבר (הייתי מעז ואומר שאתה אפילו קצת אתאיסט). זה היה לגיטימי בעיניי, אם לא היית מכריח אותי לבוא אתך. למה אני צריך להאמין ולהתפלל אם אתה בעצמך לא משדר ביטחון בנושא הזה? מובן שאי אפשר היה לדבר אתך בהיגיון על הדבר הזה, וודאי שלא להוציא ממך הודאה במה שאני טוען כאן. אסור! גם שם בבית הכנסת היית נחמד מאוד לזרים (וקפדן מאוד אליי) והבעת רגשות הערצה ועניין מזויפים לרוב. טקס בר מצווה הסכמתי לעבור רק כי פחדתי. רציתי שייגמר, הרגשתי מושפל. וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה. חיוך של גיבוי כמובן לא קיבלתי ממך. גם שם קינאתי בקבלן ההוא, בבעל חנות הבגדים או במהנדס שישבו לידך ואמרת עליהם: 'למה הילדים שלו באים אתו ומכבדים אותו... ואתה? חייב להיות שונה מכולם'. מה שנכון בעיניך – עולם גברי, עולם ליברלי של דיכויים, תפיסה מוסרית – הם בדיוק מה שאני לא. אבל לא משנה כמה אני מנסה להימלט ממנו, אני נפגש בעולם הזה דרכך שוב ושוב. ולכאורה מה עשית? ניסית ללמד אותי קצת דרך ארץ? אני לא חושב שהסיפור הזה, של אב ממוצא אחד, אם ממוצא אחר (גרמניה), שניפגשו פה בישראל, וקשיי היום-יום הפכו אותם לשק חבטות זה של זה הוא ייחודי לי. אני בטוח שיש הרבה מאוד מבני דורי שחווים זאת. אני לא מרגיש קרבן או מסכן. לא מרגיש קדוש מעונה. הפיכה של המכתב הזה להתבכיינות היא למעשה קבלה מלאה של העמדה שלך, ואני לא מוכן לקבל את הגישה הזו! הפרטים כאן הם מארג שרירותי של פרטים. סיטואציה מסובכת. אתה לא אשם. אני לא אשם.

אני פשוט לא מבין את המוטיבציה. הרי אם שרדת את כל הקשיים (ואובייקטיבית, היו קשיים), למה לא מצאת פנאי להיות רך אליי? אבא שלך הפסיק לתפקד אחרי העלייה לארץ. אמא שלך עבדה בניקיון שירותים בבית חולים אחרי שבמרוקו הייתה נסיכה של ממש. אח של נפטר, יש לך אחות משוגעת. רוב האחים האחרים מתקשים כלכלית. למה אתה לא שמח בחלקך? אני – לדעתך – בדיוק ההפך מהביוגרפיה ההרואית שלך! אני לא מצליח למצוא מקצוע ברור שיפרנס אותי. אני late bloomer. אני קופץ בנוירוטיות מדבר לדבר. מפחד למות לפני שהשארתי חותם. נתת לי חופש מלא בבחירת מקצוע, גיבוי מלא מבחינה כלכלית, ובכל זאת אני מאכזב אותך. גילית סבלנות בנושא זה כי קיווית שאוכל לממש את הפטנזיה שלך (של: עולם גברי, עולם ליברלי של דיכויים, תפיסה מוסרית). גם פה אני מרגיש אשם, 'למה לא יוצא ממני כבר משהו', תחושת פאניקה, הרגשה שאינני מקורי, יצירתי, שאני חסר יכולות אינטלקטואליות. כל מה שלמדתי, שכחתי.

האשמה הפכה לחרדת מוות. אני אשם שאני קיים. בעיות עיכול, בעיות בעור, עקמת, ראייה לקויה, חולה כל שני וחמישי, מערכת חיסון חלשה, כאבי גב. תאר לך מה עושה לי עודף הפרסומים הבריאותיים על מחלות חשוכות מרפא, שחלקן אני מביא על עצמי וחלקן יש לי בגלל נטייה משפחתית ברורה. ובכל זאת אני אוכל גרוע, שותה, מעשן. אני לא עוסק בספורט. המבוי הסתום הפך כנראה לגורל? כשראיתי אותך ואת אמא כמעט מתים מול העיניים שלי, בגיל צעיר מדי, חרדת המוות הפכה לממשית. הקיום שלי דורש אישור מחדש כל הזמן. הצורך הזה, כאילו לדפוק את הראש בקיר כדי להרגיש כאב, הפך להרגל. הרי אתם הגנטיקה שלי. והנה לך עוד דוגמה לכך שאתה (האב החולה) מכונן אותי באמצעות הנוכחות הפיזית שלך. אם אני עדין מדי, בוודאי לא אשרוד. אם הקשיים הנפשיים נראים חמורים, כשמצטרפים אליהם הקשיים הפיזיים – העול הופך להיות כמעט בלתי נסבל. אני אוכל יותר ממה שאני צריך, עולה ויורד במשקל, יש לי תודעת גוף של נערה מתבגרת. אני שונא את עצמי על כל ביס. ככל שהתעקם הגב שלי, וככל שסבלתי יותר מכאבים, כך התרחקתי יותר מספורט. אז כדי להפסיק להיות גוף אפילו לכמה שעות, אני שותה או מעשן כדי להירדם. מי תיקח לה מישהו כזה?

בחירת המקצוע שלי, האמנות, היא מזוכיסטית לגמרי. היא דורשת אישור חיצוני של אנשים 'חשובים' בלי הפסקה. הרי כשאיבדתי את המפתחות של הבית – לא היה אכפת לי מהאובייקט אלא מהכעס שלך; כשאיבדתי את המשקפיים – לא היה אכפת לי מהאובייקט אלא מהכעס שלך. שאף אחד לא יגיד לי שאמנים לא צריכים אישור. הם צריכים. כש'האב של האמנות', אותה דמות חשובה שיכולה לחרוץ גורל של יצירה, תגיד קשקוש, עבורי יש לכך משמעויות מעבר לביקורת קונקרטית. כשיש מולי דמות שלא מחייכת (ואין לי בעיה לשמוע דברים קשים), אתה מופיע לנגד עיניי. ואז נוצרת התנגדות, שנהפכת לצייתנות. ברור לי שאכשל; אם הצלחתי, זה בוודאי במקרה. אם מדובר ברצף הצלחות – הסוף קרב! החיים שלך הרבה יותר מסעירים, אמיצים ומעניינים משלי. אתה באמת התנגדת ויצרת לעצמך ביוגרפיה נגד כל הסיכויים. לי היו סיכויים טובים שאני לא מפסיק להחמיץ. האם משפחה היא מטרה נעלה? משהו שצריך לחיות בשבילו? אני לא חושב שהיא צריכה להיות – בטח לא בצורה אוטומטית. מה אתן לילדיי? פרנסה לא יציבה שרק תחזק את האשמה? חשדנות שתגרום לי לעשות את אותן הטעויות שאתה עשית אתי? אב לא גבר מספיק? כמו בכל דבר, אני תקוע באמצע; אני לא אאוטסיידר לגמרי ולא הצעקה האחרונה, לא מיינסטרים לגמרי. תמיד כשאני חושב שאני נעשה מתוחכם יותר ממה שהייתי קודם, אני חוזר שני צעדים אחורה. אם אני אנסה להימלט, אני אתקע בין שני דברים אחרים.

אם התנאים היו מאפשרים, אולי היה מוטב לו התייחסת אליי אחרת. אבל כנראה לא היו התנאים; בגלל זה שורר בינינו חשד. הוא לא מאפשר ניסיון אחר. חשד שלא אטבע אם אסמוך עליך. או שתהיה זמין לי בטלפון (כשהייתי קטן והשארתם אותם לבד בבית והלכתם לחברים, התקשרתי והשארתי אולי עשרים הודעות במשיבון, כי אף אחד לא ענה לי ונבהלתי מאוד). למה הושארתי לבד? אם אני ילד קטן ומושתן, איך יכולתי להתמודד עם סכנות – אם היו קורות? האם ילד עדין יכול לקבל החלטות לבד? מה היה קורה אם היה נשרף מכשיר חשמלי? אחרי זה אתה מתפלא שלא הסכמתי לעבור את הכביש בדרך לבית הספר לבד? מבחינתך הכישלון שלי להישאר לבד בבית היה מקרה בוחן. ברור שלא יצא ממני כלום. אני נשארתי בבית בשקט, ולא בכיתי. לא אמרתי: 'אבא, קח אותי!'. עובדה זו הופכת את שנינו ללא אשמים. אתה עשית את מה שנראה לך נכון מבחינה חינוכית; שהילד יגדל, יתרגל להיות לבד, יפתח עצמאות. אבל קבלת ההחלטות היא מראש לא סימטרית. ההשלכה של העובדה שבאמת לא יכולתי להסתדר לבד היא אשמה ותחושת אפסות. העתיד התמוטט עליי. גם כשנפרדתי מבת זוג בגיל עשרים ושמונה והייתי צריך לחזור לגור אתכם לחודש, גרמת לי להרגיש שאינני מסתדר בעצמי; 'מה הוא כל כך עצוב? מה כבר קרה? זה לא סוף העולם'. רק חבילה שלמה של לוֹריוון עזרה לי להירגע (להירדם, לשכוח שאני גוף). האם אני אותו ילד קטן ומושתן שפשוט המשיך להיכשל בתסריט הבא של סרט-חייו, עשרים וחמש שנה קדימה?

אין לי בעיה עם ההיגיון שמצוי בהקמת תא משפחתי. יש בכך היגיון כלכלי, חברתי והשד יודע מה. מפריע לי שצריך לחפש היגיון כדי להצדיק את ההתנהגות הזאת. מפריע לי שההתנהגות הזאת מדירה, באלימות, את מי שהוא אחר. ההיגיון של 'להיות עצמאי' הוא בעייתי במבנה שהוא מייצר בינינו; הוא מנציח את המשולש אמא-דן-אבא. למשל כשעברתי לגור עם בת זוג, התגובה שלך הייתה כאילו נטשתי אותך. זו הייתה ההחלטה ה'הגיונית', ומכיוון שאני אדם חסר היגיון בעיניך, ודאי עשיתי את זה כדי לפגוע בך. האם העצמאות הזאת ממך, כלומר להיות אב משפחה כמוך, היא פנטזיה שגדולה עליי? הפנטזיה של השחרור ממך כל כך יפה ומתוקה, מייצרת סימטרייה בינינו אצלי בראש, שהיא כמעט טובה מכדי להיות אמתית? האם אני מתרחק מהפטנזיה הזו כי גם היא בטריטוריה שלך (שהרי אתה התחתנת פעמיים ולא מהווה עבורי השראה)? אני גם לא רוצה להאדיר את מוסד הנישואים ולהגיד שיש נישואים מצוינים בעולם, רק שלכם במקרה לא כאלו. אני חושב שהייתה לי השפעה רבה על שלום הבית אצלכם במהלך השנים. אני מניח שאם הייתי נואש להתחתן, בגיל שלושים ואחת רוב הסיכויים שכבר הייתי יכול. אני גם מקווה שאני לא מונע מהחשש הקלישאתי שהילדים שלי יחזירו לי על מה ש'עשיתי לך'. מובן שיש דברים שאני חושב שאולי עשיתי לך עוול בהם, אבל בסך הכול אני לא חושב שאני בן גרוע כל כך. לאשמה שלי יש גוף מרובה-רגליים; אי אפשר להרוג אותה בלי לכרות לה את הראש.

ואם אני אשתוק לרגע, ואתן לך להגיב על כל מה שכתבתי, מה תגיד לי?

"אתה מנקה את עצמך מאשמה ומאשים אותי בכול? אתה היית עושה את זה יותר טוב? האם זה לא טוב שאמרתי לך את דעתי, קשה ככל שתהיה, בכנות ובצורה ישירה? האם זה הופך אותי לאשם? אתה מנסח את עצמך בצורה מעודנת, הולכת סחור סחור, מתנצלת – אבל בסופו של דבר אתה מאשים אותי בדברים קשים מאוד. האם באופן אוטומטי אתה המותקף ואני התוקף? בעצם אתה מונע מהגנה עצמית? אני אשם. אתה זכאי. אתה עושה לי טובה שאתה מבין אותי... שאתה סולח לי? כל מה שאתה מציע כאן זה לא מאבק אמתי. אתה נאבק בי, בתנאים שנוחים לך. אתה ממשיך לינוק ממני. ככה אתה פוטר את עצמך ממאבק אמתי, בעצמך, על הרגליים. כי אם אני אשם, אז אתה פטור בצורה פשוטה מאוד מהיכולת שלך להפוך את החיים שלך לטובים יותר".

ואני אומר שאם היינו באמת שתי ישויות נפרדות, אז מה שאתה אומר נכון. אבל מכיוון שכל ניסיון להימלט ממך מביא אותי אליך שוב ושוב, כנראה הדברים מורכבים הרבה יותר.